שופטים, פרק כ״א, פסוק כ״ב

תארו לעצמכם מצב שבו אתם צריכים להרגיע מישהו שכועס מאוד ולשכנע אותו לוותר, איך הייתם עושים את זה? מנהיגי ישראל ידעו שהם חייבים למצוא דרך להרגיע את המשפחות של הנערות משילה. הם הכינו תוכנית למקרה שבו אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם של הנערות יבואו לָרִיב אֵלֵינוּ, כלומר יבואו להתלונן ולדרוש את הנערות בחזרה. המנהיגים החליטו לבקש מהם יפה: חָנּוּנוּ אוֹתָם. הבקשה הזו היא בעצם בקשת רחמים. המנהיגים מבקשים מהמשפחות לרחם על אנשי שבט בנימין ולהשאיר את הנערות אצלם, כדי שהשבט שלהם לא יעלם. כדי להסביר למה זה כל כך חשוב, הם אומרים כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה. הם מזכירים שבמלחמה שהייתה קודם לכן, הם פשוט לא הצליחו למצוא מספיק נשים כדי להציל את כל הניצולים של שבט בנימין, ולכן לא הייתה להם ברירה. לבסוף, המנהיגים פותרים למשפחות את החשש הכי גדול שלהן. הרי בני ישראל נשבעו לא לתת את בנותיהם לאנשי בנימין. המנהיגים מרגיעים אותם ואומרים כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ. המילה תֶּאְשָׁמוּ היא מלשון אשמה וחטא. ההסבר הוא פשוט: השבועה הייתה שאסור לתת את הבנות מרצון. מכיוון שהמשפחות לא מסרו את הבנות בעצמן אלא הן נלקחו מהן, המשפחות לא הפרו את השבועה ואין עליהן שום אשמה.