מנהיגי ישראל נערכים מראש להתמודד עם זעמן של משפחות הנערות שנחטפו משילה, ומכינים הגנה דיפלומטית ומשפטית. מטרתם היא להרגיע את המשפחות, להבטיח את הישרדותו של שבט בנימין, ולפתור את הסבך ההלכתי שנוצר בעקבות השבועה הלאומית שלא להשיא להם נשים.
תגובתם המתוכננת של המנהיגים מיועדת למקרה שבו אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם של הנערות החטופות יבואו לָרִיב אֵלֵינוּ. הפרשנים מסבירים שקרובי המשפחה עשויים לבוא להתלונן, לדרוש התערבות משפטית כדי להוציא את הנערות מידי החוטפים [מצודת דוד, שטיינזלץ], או אף לפתוח במלחמה של ממש [רש"י].
בתגובה, מנהיגי העם יבקשו: חָנּוּנוּ אוֹתָם. משמעות המילה היא בקשת רחמים, חמלה וסליחה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי בקשה אישית של המנהיגים מהמשפחות: עשו זאת למעננו, רחמו על בני בנימין והשאירו את הנערות בידיהם כמעין מתנה [רד"ק], שכן מדובר בשעת דחק והם אינם יודעים כיצד לשקם את חייהם [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים קריאה זו כשאלה רטורית: האם אתם מצפים שנעשה עמכם חסד ונילחם בחוטפים כדי להשיב את הנשים, למרות שהן כבר נלקחו וקודשו להם? [מלבי"ם].
כדי להצדיק את המעשה, המנהיגים מציגים טענה היסטורית: כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה. כלומר, במסע העונשין שערכו ישראל ביבש גלעד הם לא הצליחו לשבות מספיק נשים כדי לספק אישה לכל אחד מהניצולים משבט בנימין [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. הרלב"ג מוסיף כי לקיחת אישה בכוח הזרוע אינה דרך העולם, אך במקרה זה מדובר בהכרח קיומי שנועד למנוע את הכחדתו של שבט שלם. הרד"ק מביא בהקשר זה את דברי חז"ל, לפיהם חובה הייתה לשמר את השבט, שכן ה' הבטיח ליעקב שעתידים לצאת ממנו מלכים, והכוונה הייתה לשבט בנימין שטרם נולד באותה עת.
לבסוף, המנהיגים פותרים את החשש הדתי והמוסרי המרכזי של המשפחות – הפחד מלעבור על השבועה החמורה שלא לתת מבנות ישראל לבנימין. הם מרגיעים אותם ואומרים: כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ. המילה תֶּאְשָׁמוּ נגזרת מלשון חטא ואשמה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הפתרון נעוץ בניסוח המדויק של השבועה: האיסור חל אך ורק על מסירה מרצון של אישה, כפי שמקובל בנישואין רגילים. מכיוון שהמשפחות לא מסרו את בנותיהן אלא הן נלקחו מהן בכוח, אין עליהן כל אשמה והן לא הפרו את השבועה [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ, מלבי"ם]. יתרה מזאת, מספר פרשנים הופכים את משמעות האשמה ומזהירים את המשפחות: דווקא עכשיו, אם תתעקשו לריב ולהוציא את הנערות מידם, אתם אלו שתישאו באשמה הכבדה של מחיקת שבט מישראל [רלב"ג, אלשיך].