זקני העדה מציגים בפני שרידי שבט בנימין תוכנית פעולה טקטית ויוצאת דופן, שנועדה לאפשר להם למצוא נשים מבלי להפר את השבועה החמורה שלא לתת להם בנות לאישה. התוכנית מבוססת על מארב מתוכנן במהלך החג בשילה.
תחילה, על הגברים להסתתר ולהשקיף ממקום המארב: וּרְאִיתֶם. עליהם להמתין עד שהנערות יצאו לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, מונח המתאר ריקוד של שמחה. הפעולה נקראת מחול משום שהיה נהוג ללוות את הריקודים בנגינה בחלילים או בכלי נגינה המיועדים לכך [מצודת ציון]. יציאה זו לריקודים בכרמים הייתה המנהג המקובל של בנות המקום באותו יום חג [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, מעניין לציין כי המילה יֵצְאוּ נכתבה בלשון זכר אף שהיא מתייחסת לנשים, במקום הצורה התקנית "תצאנה" [מנחת שי].
כאשר הבנות יצאו לרקוד, על אנשי בנימין לצאת ממקום המסתור בכרמים ולפעול במהירות. וַחֲטַפְתֶּם, פעולה המבטאת לקיחה מהירה ופתאומית [מצודת ציון]. עם זאת, פעולת החטיפה לא הייתה פרוצה לכל עבר, אלא הוגבלה בתנאים ברורים. הותנה עמם כי כל גבר רשאי לחטוף אישה אחת בלבד, כפי שנאמר אִישׁ אִשְׁתּוֹ, וכן שעליהם להסתלק מיד לאחר מכן אל נחלתם, וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן, כדי שאבותיהן של הנערות לא יספיקו לרדוף אחריהם ולפתוח במריבה [מלבי"ם].
ההוראה לחטוף נשים מעוררת קושי מוסרי, ועל כך עונה הדיוק במילה לָכֶם. מילה זו, הנראית לכאורה מיותרת, באה להדגיש כי ההיתר לחטוף נערות ניתן אך ורק לאנשי בנימין באותה שעה קשה של דוחק, מכיוון שלא הייתה כל דרך אחרת לעקוף את השבועה. היתר זה הוא נקודתי וחד פעמי, ומכאן ואילך חוזר העולם למנהגו התקין, שבו נישואין נעשים אך ורק מתוך רצון חופשי והסכמה של האיש, האישה ומשפחתה, דבר המביא לחיים טובים ולדורות ישרים [חומת אנך].