לאחר סיום מלחמת האחים העקובה מדם ומציאת פתרון לשיקום שבט בנימין, מתפזרת האומה הישראלית וכל אדם שב לביתו. התפזרות זו מהווה רגע היסטורי משמעותי, שכן זו הייתה הפעולה האחרונה שאותה עשו שבטי ישראל כעם אחד וכיחידה מלוכדת למשך זמן רב [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי הכתוב בָּעֵת הַהִיא מתייחס לזמן שבו סיימו ישראל למצוא נשים לשארית הפליטה של בני בנימין [מצודת דוד]. תיאור החזרה של אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ מצביע על תיקון מוסרי ואיפוק רב מצד השבטים המנצחים. חרף ניצחונם במלחמה, אף שבט לא ניצל את ההזדמנות כדי להשתלט על נחלותיו החרבות של שבט בנימין. בני ישראל הותירו את נחלתם של עשרים ושישה אלף חללי בנימין עבור שש מאות הניצולים בלבד, מתוך מוסר השכל שלמדו מהאסון שאירע [מצודת דוד, אלשיך]. כך התאפשר גם לבני בנימין לשוב לנחלתם ולבנות מחדש את עריהם, דבר המשקף את השגחת ה׳ שדאגה כי אף שבט לא יימחה מישראל [רלב"ג].
עם זאת, לצד האיפוק המוסרי, החזרה המהירה איש למקומו נתפסת גם כהחמצה לאומית קשה. בעוד העם כולו היה מכונס יחד, היה עליהם לנצל את ההזדמנות כדי לגדור את הפרצות הרוחניות והחברתיות, ולהקים עליהם מלך או שופט שינהיג אותם. במקום זאת, הם פשוט התפזרו והותירו את המצב המעורער כפי שהיה [מלבי"ם]. מציאות זו, שבה כל איש פונה לדרכו ללא הנהגה מרכזית, היא שהובילה לפתרונות הכאוטיים והבלתי מסודרים שאפיינו את סוף המערכה, דוגמת החרמת יבש גלעד וחטיפת בנות שילה [אברבנאל].
באשר לתזמון המדויק של אירועים אלו והתפזרות העם, קיימות גישות שונות. יש הסבורים כי המעשה אירע בתחילת תקופת השופטים, סמוך למותו של יהושע בטרם הוקמה הנהגה חדשה, בעוד אחרים ממקמים את האירועים בשלב מאוחר הרבה יותר, לאחר תקופתו של שמשון, ולכן פרשיות אלו נכתבו בסוף הספר [מלבי"ם, אברבנאל].