לאחר מלחמת האחים הקשה, התעוררה בקרב ישראל תחושת חרטה עמוקה על הפגיעה האנושה בשבט בנימין ועל כך שתגובתם הייתה כנראה חריפה מדי [שטיינזלץ]. המילה נִחָם מבטאת חרטה זו, ומבחינה דקדוקית פועל זה מנוקד בקמץ והוא בבניין נפעל עומד [רד"ק, מנחת שי].
הפרשנים מסבירים כי החרטה נבעה מכך שכמעט ונכחד שבט שלם מישראל. המילה פֶּרֶץ מתפרשת כשבירה [מצודת ציון] או כאסון כבד שהעמיד בסכנה את קיומו של השבט [שטיינזלץ]. אסון זה אומנם בוצע בפועל על ידי בני ישראל עצמם, אך הפסוק מייחס אותו לה׳ שפעל דרכם [מצודת דוד].
בעוד שבשלבים קודמים של הסיפור החרטה אפיינה בעיקר את "בני ישראל" – כלומר את ראשי העם והזקנים שדאגו לטובת הכלל – כעת הפסוק מדגיש כי וְהָעָם כולו השתתף בתחושה זו. למרות שכבר נמצא פתרון חלקי כאשר הושגו נשים לארבע מאות מבני בנימין ופחד ההכחדה פחת, העם כולו התחרט על עצם השנאה והמלחמה שהובילו לקרע בין השבטים. מתוך פיוס ושיבה לאהבת אחים, הציבור הרחב לא היה מוכן להשלים עם כך שמאתיים האנשים שנותרו משבט בנימין ימותו ערירים ללא משפחה [מלבי"ם].