לאחר שוך קרבות מלחמת האחים הקשה, העם מנסה לאחות את הקרעים ולהתמודד עם ההשלכות הטרגיות של שבועותיהם. חיפושיהם אחר מי שלא השתתף במערכה נובעים מתערובת של חשבון נפש רוחני, צורך לאומי באחדות, ומצוקה דמוגרפית המאיימת על קיומו של שבט בנימין.
הביטוי בַּקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מבטא את מהות האסיפה. השכינה שורה במקום שבו עם ישראל מתכנס יחד [מצודת דוד]. הקריאה לא הייתה רק גיוס צבאי למלחמה בגבעה, אלא זימון לעלות לפני ה' במצפה כדי לבער את הרע. התעלמות מקריאה כזו אינה רק פחד ממלחמה, אלא פשע חמור של סירוב לעמוד לפני ה' [אברבנאל].
העם שואל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה מכיוון שבאותו שלב לא ידעו מי נפקד מן המערכה [מלבי"ם], וזאת בעקבות הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה שנקבעה מראש, ולפיה מי שלא יתייצב במצפה – מוֹת יוּמָת [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר מניעים שהובילו את ישראל לחקור ולדרוש בקיום שבועה חמורה זו דווקא עכשיו:
ראשית, מתוך חשבון נפש על תבוסותיהם בקרבות הראשונים. בדומה לחטא עכן במלחמת העי, הם חשדו שמישהו עבר על שבועת החרם, ובגלל עוונו נפלו חללים רבים מישראל [מלבי"ם].
שנית, מסיבות משפטיות וציבוריות. שבועה שנעשתה בציבור קשה להפרה, קל וחומר בתקופה שבה אין מלך או שופט שיוכל להתיר אותה, ועל אחת כמה וכמה כאשר חלק מהנשבעים כבר מתו בקרב [אברבנאל].
מעבר לכך, היה כאן צורך לאומי ליצור הרתעה. הענישה נועדה להבטיח ששום עיר לא תעז לפרוש מן הציבור בעת צרה ומלחמה, שכן אחדות העם היא הבסיס להישרדותו [אברבנאל].
לצד המניעים הלאומיים, התעורר גם תסכול עמוק. ישראל, שספגו אבדות כבדות ונשאו באשמת החרבת שבט בנימין, זעמו על כך שישנה קבוצה שלא השתתפה בקושי, לא איבדה איש, ועוד עלולה להתפאר בכך שנותרה נקייה ממעורבות בטרגדיה [אברבנאל].
לבסוף, החקירה נועדה לפתור מצוקה מעשית: מכיוון שישראל נשבעו שלא לתת את בנותיהם לשבט בנימין, הם חיפשו קבוצה שלא נכחה במצפה ולכן לא נכללה באותה שבועה. מציאת קבוצה כזו תאפשר לספק נשים לשארית הפליטה של בנימין ולהציל את השבט מהכחדה [אברבנאל].