ההוראה המועברת ללוחמים מגדירה במדויק את גבולות הענישה, תוך הבחנה ברורה בין מי שנידון למוות לבין מי שיישאר בחיים. המילים וזה הדבר אשר תעשו באות למעט ולהדגיש כי רק פעולה זו תיעשה: השמדת הגברים והנשים, תוך החרגת הבתולות והשארתן בחיים [מצודת דוד].
הפסוק משתמש בלשון נקייה, והמילה יֹדַעַת, וכן הצירוף יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר, משמשים ככינוי לאישה שקיימה יחסי אישות עם גבר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפועל תַּחֲרִימוּ משמעותו להרוג, להכרית ולכלות לחלוטין את הנידונים למוות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
ההוראה להרוג רק נשים שאינן בתולות מעוררת את השאלה כיצד יכלו הלוחמים לדעת בוודאות מי מהנשים היא אכן יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר. כדי להסביר זאת, מובאות שתי דרכי בדיקה אפשריות על פי מסורת חז"ל [רד"ק]. הדרך הראשונה מציעה כי הנשים הועברו לפני ארון הברית, בדומה לאופן שבו נבדקו נשות מדין שהועברו לפני הציץ של הכהן הגדול, אז פניהן של הנשים הבעולות הוריקו. הדרך השנייה מתארת מבחן פיזי שבו הושיבו את הנשים על גבי חבית יין; אצל אישה בעולה ריח היין היה נודף ועובר, ואילו אצל בתולה הריח לא נדף. המסקנה היא שעבור נשי יבש גלעד השתמשו בשיטת חבית היין, ולא בבדיקה רוחנית דרך הציץ, משום שהציץ נועד להביא רצון וחסד לפני ה׳, ואין זה ראוי שישמש כאמצעי לפורענות וענישה [רד"ק].