עם שוך קרבות מלחמת האחים, כאשר שבט בנימין כמעט והושמד לחלוטין, מתכנסת העדה להכרה בתוצאותיה ההרסניות של המערכה. העם מגיע אל בֵּית אֵל, שלפי המפרשים אינה העיר המוכרת בשם זה, אלא הכוונה היא לעיר שילה, ששימשה באותה עת כבית ה' ובה שכנו המשכן וארון הברית [מצודת דוד, אברבנאל].
העם יושב במקום בצום ובמספד [אברבנאל], והם זועקים וממררים בבכי. בכי זה עומד בניגוד הפוך לבכיות הקודמות שאירעו במהלך המלחמה [ביאור שטיינזלץ]. מוקד האבל והבכי מורכב משני רבדים הקשורים זה בזה: צער על מותם של ארבעים אלף לוחמים מישראל בשלבי המלחמה הראשונים, וצער עמוק על התוצאה הסופית שהיא הכחדתו של שבט שלם מישראל.
הפרשנים מעמיקים בקשר שבין שתי הטרגדיות הללו. הכישלונות הראשונים והאבדות הכבדות שספגו ישראל הם אלו שעוררו בהם זעם ונקמה, אשר הובילו לבסוף להשמדה טוטאלית של שבט בנימין, כולל נשים וטף. כעת, מתוך השבר, העם עורך חשבון נפש ומנסה להבין מדוע חרה בהם אף ה' מלכתחילה וגרם להם למפלות הראשונות, שהרי הן אלו שהובילו לאסון הגדול יותר של אובדן השבט [מלבי"ם]. גם שש מאות הניצולים שנותרו אינם יכולים להיחשב עוד לשבט בפני עצמו אלא לשריד בלבד [מלבי"ם].
הכאב מתעצם לנוכח ההבנה שקורבנות אלו לא נפלו במלחמת גבורה מול אויב חיצוני, אלא הוקרבו כדי להשיג מטרה איומה של החרמת שבט אחים, כך שגם הדרך וגם התוצאה היו קשות ומרות [אברבנאל]. מתוך הבכי והשבר על התקלה החמורה שיצאה תחת ידם, פונה העם אל ה' כדי לבקש הדרכה כיצד לפעול כעת כדי להעמיד ולשקם את השבט שאבד [מצודת דוד].