סיומה של מלחמת האחים העקובה מדם מותיר את שבטי ישראל מול מציאות טראגית. זעמם הראשוני הוביל אותם להחלטה חמורה, שכעת מעמידה בסכנת הכחדה שבט שלם בישראל.
למרות שהפסוק מופיע לאחר תיאור המלחמה והחורבן, הפרשנים מסכימים כי השבועה התרחשה למעשה עוד קודם לכן. הקדמת נושא המשפט לפועל רומזת על פעולה שכבר קרתה בעבר [מלבי"ם]. השבועה ניתנה במהלך ההתאספות המשולהבת של העם, בטרם יצאו לקרב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב חוזר ומזכיר את השבועה בשלב זה של הסיפור כדי להסביר את הרקע למשבר החדש שנוצר: כיצד יוכלו כעת למצוא נשים לשש מאות הניצולים משבט בנימין מבלי להפר את השבועה שנשבעו בעבר [אברבנאל].
המילים נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה מתייחסות לאותה אסיפה ראשונית לפני ה' במצפה, מיד לאחר שנודע על המעשה החמור בגבעה ובטרם החלו הקרבות [מצודת דוד, אברבנאל].
בהחלטתם לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ, התכוונו בני ישראל להחרים את שבט בנימין לדורות [ביאור שטיינזלץ]. הם גזרו עליהם מעמד של מנודים שאין להתחתן עמם [רד"ק]. עונש חמור זה הוטל עליהם משום שסירבו להסגיר את הפושעים, ובכך למעשה גיבו את עוברי העבירה וחיזקו את ידיהם [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
אולם, לאחר ששככה אש המלחמה ועם ישראל ראה כי שבט אחד כמעט ונמחק לחלוטין, התחלף הכעס בצער עמוק על המצב שאליו נקלעו [רלב"ג].