לאחר תבוסתו המוחצת של הכוח הלוחם משבט בנימין, מפנים בני ישראל את זעמם כלפי האוכלוסייה האזרחית והתשתיות שנותרו. מסע הנקמה מתרחב מעבר לשדה הקרב אל ערי השבט כולן, בניסיון להכחיד את שארית בנימין.
המילים שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן מציינות את חזרתם של לוחמי ישראל אל הערים כדי לפגוע באוכלוסייה שאינה לוחמת, הכוללת נשים וטף [רש"י, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
באשר לביטוי מֵעִיר מְתֹם, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "מתום" היא מונח המציין אנושיות ובני אדם, בדומה למילה "מתים" [רד"ק, מצודת ציון, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. לפי פירוש זה, הכוונה היא שהם הכו כל עיר המאוכלסת בבני אדם, החל מאנשים, נשים וטף שבעיר. לעומת זאת, גישה שונה מציעה שהמילה "מתום" אינה מתייחסת לאנשים אלא מבטאת לשון של כליה והשמדה מוחלטת של יושבי הערים [רש"י].
ההשמדה לא נעצרה בבני האדם. ההוראה עַד בְּהֵמָה עַד כָּל הַנִּמְצָא מתארת הרג טוטאלי של כל חי. בעוד שהאנשים נהרגו בתוך הערים והבהמות בשדות, בני ישראל הכו גם כל יצור אחר שמצאו בדרכם, לרבות חיות הבר והעופות [רד"ק, מצודת דוד].
לאחר טבח החיים, פנו ישראל להשחתת המבנים. גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ. ערים אלו הן יישובים שלא נהרסו במהלך הלחימה הראשונית, וכעת בני ישראל חזרו אליהם במיוחד כדי להעלותם באש [רד"ק, מצודת דוד]. הפועל שִׁלְּחוּ משמעותו הבערה, והוא משקף את טבעה של האש הפועלת כשליח שהולך, מתפשט ושורף את כל הנקרה בדרכו [מצודת ציון].
מתוך תיאור ההשמדה הטוטאלית בפסוק זה, מתייחסים המפרשים לפער מספרי העולה מסיכום מתי בנימין. במפקד הראשוני נמנו עשרים ושישה אלף לוחמים מבנימין, אך בסיכום הנופלים הוזכרו עשרים וחמישה אלף ומאה איש, ועוד שש מאות שנמלטו אל סלע הרימון. מכאן שחסרים אלף איש. יש המסבירים כי אותם אלף לוחמים ברחו אל הערים, ונהרגו ביום שלמחרת כאשר בני ישראל חזרו להחריב את היישובים כמתואר בפסוק זה [רש"י]. אחרים מציעים כי האלף החסרים נהרגו במהלך היומיים הראשונים של המלחמה, שכן למרות ניצחונות בנימין בתחילת המערכה, לא ייתכן שלא ספגו אבדות כלל. דעה נוספת, הנשענת על מדרש, גורסת כי אותם אלף איש נמלטו הרחק והתיישבו בארץ רומאניה [אברבנאל].