שרידי הצבא המובס מנסים להימלט משדה הקרב ולמצוא מחסה בתוואי השטח הקשה של המדבר. אולם, המרדף אחריהם מתנהל באופן שיטתי וחסר פשרות, תוך חיסול מוחלט של הכוחות המפוזרים לאורך נתיבי הבריחה.
בתחילת המנוסה, הלוחמים וַיִּפְנוּ – סטו מן הדרך המרכזית ונסו אל תוך המדבר לעבר סלע הרימון [מצודת דוד]. בשלב זה מתרחשת פעולת וַיְעֹלְלֻהוּ. הפרשנים מסכימים כי פועל זה נגזר מהמילה "עוללות", שהן האשכולות הבודדים הנלקטים ונאספים לאחר סיום בציר הענבים המרכזי. בהשאלה, המונח מתאר כאן "הריגה אחר הריגה" [רש"י], שבה בני ישראל השמידו את הנותרים שברחו בַּמְסִלּוֹת – בדרכים [ביאור שטיינזלץ], ולא הותירו מהם שריד, ממש כפי שמלקטים את שאריות הכרם [רד"ק, מצודת דוד]. בשלב זה של המרדף נהרגו חמשת אלפים איש.
הרודפים לא הרפו, וַיַּדְבִּיקוּ – השיגו וסגרו את הפער אל הנסים [מצודת דוד], והמשיכו את המרדף עַד גִּדְעֹם, שהוא שמו של מקום [רש"י] אשר מיקומו המדויק אינו ידוע [ביאור שטיינזלץ]. שם הכו בני ישראל אלפיים איש נוספים.
מבחינת מניין ההרוגים, מפרש [רש"י] כי המספרים המופיעים כאן משלימים את הסך הכולל של חללי שבט בנימין שהוזכר מוקדם יותר בפרק. חמשת האלפים שנהרגו במסילות מביאים את המניין לעשרים ושלושה אלף, והאלפיים שנהרגו בגדעום משלימים את המספר לעשרים וחמישה אלף. לגבי מאה ההרוגים הנוספים המופיעים בסיכום הכולל בפסוקים הקודמים (עשרים וחמישה אלף ומאה), הכתוב אינו מפרט היכן בדיוק הם נפלו.