לאחר התבוסה הראשונה בקרב, בני ישראל שרויים בשבר עמוק ובלבטים קשים לקראת ההמשך מול אחיהם. הכתוב מציין וַיַּעֲלוּ, שכן בטרם ניגשו שוב לשדה המערכה, הם קודם כל עלו אל המשכן בשילה כדי לבכות ולדרוש בה׳ [מצודת דוד].
ניסוח שאלתם מבטא את החשש שבו היו נתונים. הם אינם שואלים האם להילחם, אלא האם להוסיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה. בני ישראל סברו כי לנוכח המפלה שספגו, ייתכן שאין זה רצון ה׳ שיפתחו במלחמה של ממש. לכן הם שאלו אם עליהם רק להתקרב אל בני בנימין כדי לאיים עליהם ולהתרות בהם שיסגירו לידיהם את האנשים הפושעים. בתשובתו, ה׳ מצווה עליהם עֲלוּ אֵלָיו. בכך הוא מבהיר להם כי בני בנימין אכן חייבים מיתה על מעשיהם, וכי נפילתם של ישראל במערכה הקודמת נבעה מסיבה אחרת, ולא משום שעצם המלחמה אינה רצויה. אף על פי כן, גם לאחר קבלת הציווי המפורש מה׳, ליבם של בני ישראל עדיין נקף אותם. הם אומנם התקרבו אל המערכה, אך נמנעו מליזום התקפה והמתינו עד שבני בנימין יצאו לקראתם, המתנה שעלתה להם באובדן קשה של לוחמים נוספים [אלשיך].