זעזוע עמוק מהמעשה המחריד בגבעה מוביל לרגע נדיר של התלכדות לאומית. במקום לשוב לשגרת חייהם, העם מקבל החלטה נחרצת ומשותפת לעצור הכול ולטפל במשבר באופן מיידי.
ההתייצבות המוחלטת של העם באה לידי ביטוי במילה וַיָּקָם, המלמדת כי הם נשארו עומדים על עומדם במקומם [מצודת דוד]. החלטתם לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ משמעותה סירוב מוחלט לשוב למקום מגוריהם עד שהעניין יגיע לסיומו ותתבצע החלטתם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, הם מוסיפים וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ - הפועל נָסוּר מבטא הסרה והטיה מהדרך [מצודת ציון]. בכך הם מצהירים שלא יסטו לבתיהם אפילו באופן זמני, ואף לא כדי להכין צידה לדרך לקראת המערכה הצפויה [מלבי"ם].
התגייסותם של כלל השבטים כְּאִישׁ אֶחָד מעוררת תמיהה, שכן לכאורה היה על שבט בנימין לטפל בחוטאים מקרבו בעצמו. אולם, ההתערבות הכלל-ישראלית נבעה ממספר סיבות עמוקות [אברבנאל]: ראשית, בהיעדר מלך או שופט, האסיפה הכללית של העם יחד עם הסנהדרין תפסו את מקום ההנהגה המרכזית כדי לשפוט את המקרה. שנית, בניגוד לאומות אחרות שבהן כל משפחה דואגת לעצמה, שבטי ישראל מאוחדים ונושאים באחריות ובערבות הדדית זה לזה. שלישית, חומרת החטא, שהיווה פגיעה אנושה בערך הכנסת אורחים, דרשה טיפול שורש; התעלמות ממנו הייתה הופכת את הדרכים למסוכנות ומונעת מאנשים להתהלך בהן בבטחה.
מעבר לכך, המעשה בגבעה הזכיר באופן מסוכן את חטאי סדום ועמורה. העם הבין שעדיף להעניש את החוטאים בדין אנושי עכשיו, מאשר להמתין לעונש משמיים שבו ה׳ יהפוך וישחית את המקום כולו [אברבנאל]. עם זאת, כוונתם של ישראל לא הייתה להחרים או להשמיד את שבט בנימין כולו, אלא לפעול מתוך אחדות כדי להעניש אך ורק את הפושעים בגבעה. פעולה זו נעשתה כהוראת שעה של בית הדין, במטרה להרתיע את הציבור ולעשות סייג שישמור על החברה כולה [אברבנאל].