תארו לעצמכם ששמעתם על מעשה חמור מאוד שקרה בעיר אחרת. האם הייתם אומרים שזה לא קשור אליכם, או שהייתם עוזבים הכול כדי לעזור לתקן את המצב? כשעם ישראל שומע על המעשה הקשה שקרה בעיר גבעה, הם מזדעזעים. במקום לחזור לשגרה, הם מקבלים החלטה לעצור הכול ולטפל בבעיה מיד. המילה וַיָּקָם מלמדת אותנו שהם נעמדו במקומם בנחישות ולא זזו. הם מכריזים לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ, כלומר, הם מסרבים לחזור למקום המגורים שלהם עד שהעניין ייפתר. הם אפילו מוסיפים וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ. הפועל נסור פירושו לסטות מהדרך. הם מבטיחים שלא יקפצו הביתה אפילו לרגע קטן כדי לארוז אוכל וציוד לקראת המלחמה.
אבל למה הם התאספו כולם יחד כְּאִישׁ אֶחָד? הרי העיר גבעה שייכת לשבט בנימין, אז למה שהם לא יטפלו בזה בעצמם? התשובה היא שבעם ישראל כולם דואגים זה לזה ונושאים באחריות משותפת. באותה תקופה לא היה מלך, ולכן כל העם יחד עם השופטים לקחו את ההנהגה. המעשה בגבעה פגע מאוד במצוות הכנסת אורחים, ואם היו מתעלמים ממנו, הדרכים היו הופכות למסוכנות ואנשים היו מפחדים ללכת בהן. העם גם הבין שאם הם לא יעשו משפט צדק עכשיו, ה׳ עלול להעניש את המקום כולו, ממש כפי שקרה בעיר סדום. המטרה שלהם לא הייתה לפגוע בכל שבט בנימין, אלא רק להעניש את הפושעים שעשו את המעשה, כדי להרתיע ולשמור על חברה טובה, צודקת ובטוחה לכולם.