בשלב המכריע של המערכה מול שבט בנימין, צבא ישראל מוציא אל הפועל תמרון טקטי משולב. לאחר שהכוח המרכזי משך את בני בנימין הרחק מן העיר באמצעות נסיגה מדומה, המהלך מתהפך: הכוח הנסוג עוצר, מסתובב חזרה אל מול האויב, ונערך ללחימה חזיתית, בעוד כוח נוסף שהמתין במארב פורץ אל העיר החשופה.
ההיערכות המחודשת של הצבא מתוארת במילים קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ. המעבר מלשון רבים ("קמו") ללשון יחיד ("ממקומו") מצביע על כך שכל חייל קם ממקומו באופן פרטי, אך הצבא כולו פעל יחד כגוף אחד וכללי [רד"ק]. על פי [מלבי"ם], בתחילת הקרב רק חלק קטן מהמחנה נערך למלחמה והעמיד פני מנוצח כדי למשוך את האויב, אך כעת כל המחנה המרכזי קם והתייצב יחד. הכוח נערך בְּבַעַל תָּמָר, מקום המזוהה עם מישור יריחו [רש"י].
במקביל לכוח המרכזי, וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ. הפועל מֵגִיחַ מתאר משיכה, הוצאה ופריצה החוצה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], בדומה למי נהר הפורצים ממקומם או לתינוק היוצא מרחם אמו [רש"י]. מבחינת סדר הזמנים, המארב החל להגיח ממקומו עוד לפני שהכוח המרכזי הסתובב להילחם, שכן הכוח המרכזי הפנה את פניו אל האויב רק לאחר שראה את עשן העיר העולה מידי המארב [מצודת דוד].
באשר למיקומו המדויק של המארב, מִמַּעֲרֵה גָבַע, קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים. גישה אחת מפרשת את המילה "מערה" מלשון ערווה וגילוי. כלומר, המארב יצא ממקום צר שהיווה את נקודת התורפה של העיר, מקום חשוף שנוח היה לכבוש את גבעת בנימין דרכו [רש"י, מצודת ציון]. גישה שניה מבינה זאת כתיאור טופוגרפי של אזור מישורי, או לחלופין מקום לח ועשיר בצמחייה ודשאים שהיה סמוך לגבעה [רד"ק]. לעומת גישות אלו, יש המפרשים את המילה כפשוטה, ומסבירים שהמארב הסתתר בתוך מערה ממש, שהייתה ממוקמת ממערב לגבעה [מלבי"ם].