לקראת מלחמת האחים המתקרבת, שבט בנימין מגייס את כל כוחותיו הצבאיים ונאלץ לשלוח לשדה הקרב את כל הלוחמים העומדים לרשותו [ביאור שטיינזלץ]. הלוחמים נאספים ומגיעים מֵהֶעָרִים השונות של השבט [מצודת דוד], כאשר משמעות המילה וַיִּתְפָּקְדוּ היא שהם נמנו ונספרו [מצודת ציון]. הכתוב מציין כי לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ, כלומר, לוחמי העיר גבעה נספרו בפני עצמם כקבוצה נפרדת משאר השבט [מצודת דוד].
מבחינה דקדוקית, הפרשנים מציינים כי המילה וַיִּתְפָּקְדוּ (וכן המילה הִתְפָּקְדוּ בהמשך הפסוק) מופיעה בצורה חריגה. הפועל מנוקד בבניין התפעל "קל", כך שהאות קו"ף רפויה וחסרה את הדגש המקובל בדרך כלל בבניין זה, והאות פֵּא מנוקדת בקמץ [רד"ק, מנחת שי].
מניין הלוחמים המדויק בפסוק עומד על עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ משאר הערים, ועוד שבע מאות לוחמים מהגבעה, ובסך הכל עשרים ושישה אלף ושבע מאות איש. נתון זה מעורר קושי חישובי בולט לאור המשך הסיפור: במפלת בנימין מתוארים עשרים וחמישה אלף ומאה הרוגים, ועוד שש מאות לוחמים שנסו אל סלע רימון. חיבור הניצולים וההרוגים מגיע לעשרים וחמישה אלף ושבע מאות בלבד, כך שחסרים בדיוק אלף לוחמים ממניין השבט המקורי.
כדי ליישב פער מספרי זה, מציג הרד"ק שתי דרכים. הגישה ההגיונית היא שאותם אלף לוחמים נהרגו במהלך שתי המערכות הראשונות שבהן שבט בנימין הכה את ישראל. אף על פי שבנימין ניצחו בקרבות אלו, בלתי אפשרי שהם לא ספגו אבדות כלל, והכתוב בהמשך בחר למנות רק את הנופלים במפלה הסופית והמוחלטת של השבט. לצד זאת, מובא הסבר ממדרש חז"ל המציע כיוון שונה לחלוטין, ולפיו אותם אלף לוחמים חסרים לא נהרגו בקרב, אלא עזבו את האזור, הלכו לארץ רומניה והשתקעו בה.