נקודת המפנה של הקרב מתרחשת כאשר כוחות המארב נכנסים לפעולה, בעוד המגנים ממשיכים להילחם בחירוף נפש מבלי להבין שהתבוסה קרובה.
כאשר נאמר וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה, הכוונה היא לכוח המארב [מצודת דוד], שהיה כוח רענן של עשרת אלפים איש שהגיח מכיוון בלתי צפוי [ביאור שטיינזלץ]. באשר לכיוון ההגעה המדויק, הפירוש המקובל הוא שהכוח הגיע מהצד המערבי של העיר [מלבי"ם]. עם זאת, ישנן גרסאות בכתבי יד ישנים, הנתמכות על ידי תרגום יונתן, הגורסות כי המילה היא "מנגב", כלומר שהכוח הגיע מדרום [מנחת שי].
בעקבות תנועת הכוחות, בני בנימין מצאו את עצמם מוקפים, ולכן וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵדָה עליהם [מלבי"ם]. למרות התנאים הקשים, שתי המערכות המשיכו להילחם בחוזק ובגבורה רבה [מצודת דוד].
הסיבה להמשך הלחימה העיקשת של בני בנימין היא שוְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי נֹגַעַת, כלומר מגיעה [ביאור שטיינזלץ], עֲלֵיהֶם הָרָעָה. באותו שלב, בני בנימין טרם הבחינו בעשן העולה מן העיר, בניגוד לבני ישראל שכבר הבחינו בו. משום כך, לבם עדיין לא נשבר והם המשיכו להילחם בעוז [מצודת דוד].
פסוק זה משמש כתיאור כללי של שיא המערכה, כאשר מיד לאחריו יתחיל הכתוב לפרט באופן מדויק כיצד התרחשו שלבי הקרב שהובילו לנפילתם של בני בנימין [מלבי"ם].