מלחמת האחים העקובה מדם מגיעה לסיומה הטרגי עם השמדה כמעט מוחלטת של צבא שבט בנימין. המספרים המובאים בסיכום המערכה מעוררים קושי חישובי בולט, שכן הפסוק נוקב במספר של עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף נופלים, בעוד שמוקדם יותר בפרק נכתב כי נפלו עשרים וחמישה אלף ומאה. בנוסף, המניין הכולל של צבא בנימין בתחילת המלחמה עמד על עשרים ושישה אלף ושבע מאות לוחמים, ומתוכם נותרו בחיים רק שש מאות איש שנסו אל סלע רימון. מכאן עולה פער של אלף ומאה לוחמים שיש לתת עליהם את הדעת.
הפרשנים מסכימים כי השמטת המאה מהמספר הכולל בפסוקנו נובעת מכך שהכתוב מעגל את הסכום ונוקט במספר כללי של אלפים בלבד, מבלי להיכנס לפרטים הקטנים [רד"ק, מצודת דוד]. ייתכן גם שאותם מאה הרוגים עודפים הם הצטברות של חללים בודדים שנהרגו בשלבים שונים של הלחימה, ולכן לא נספרו כאן במקובץ [רלב"ג].
באשר לאלף הלוחמים הנותרים החסרים בחשבון, הפירוש נשען על הדיוק במילים בַּיּוֹם הַהוּא. המספר המובא כאן מתייחס אך ורק לחללים שנפלו ביום הקרב האחרון והמכריע. אף על פי שבימי הלחימה הראשונים ניגפו בני ישראל מפני בנימין, גם צבא בנימין ספג אבדות, ואותם אלף לוחמים חסרים נהרגו למעשה באותן מערכות קודמות [מצודת דוד, רלב"ג]. גישה משלימה מציעה כי חלק מאותם לוחמים חסרים לא נהרגו רק בקרבות הראשונים, אלא אולי נהרגו במערות בימים שלאחר המלחמה [מלבי"ם].
בסיום הפסוק נכתב אֶת כׇּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי חָיִל, כלומר, בני ישראל הם שהפילו והכו את כל הלוחמים הגיבורים הללו [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מסורתית ודקדוקית, בצירוף המילים וַיְהִי כׇל, האות כ"ף של המילה "כל" נכתבת ונקראת כשהיא רפה, ללא דגש, כפי שמופיע בכתבי היד המדויקים [מנחת שי].