בזמן שהכוח המרכזי של היריב היה עסוק במרדף והתרחק ממקומו, ניצל הכוח הנסתר את שעת הכושר ופתח במתקפה מהירה על העיר שנותרה חסרת הגנה. מהלכי המארב בוצעו בשלבים מדויקים ומהירים.
תחילה הם הֵחִישׁוּ, כלומר הזדרזו ומהרו לפעול [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מיד לאחר מכן וַיִּפְשְׁטוּ, התפזרו והתפרסו על פני העיר במערך קרבי [מצודת ציון, מצודת דוד]. פעולה זו התרחשה בדיוק בעת שישראל ביימו נסיגה כדי למשוך את האויב החוצה, כחלק מתוכנית מתואמת מראש שנועדה בסופו של דבר ללכוד את היריב משני כיוונים במקביל בעזרת אות עשן [מלבי"ם, מצודת דוד].
בביאור המילה וַיִּמְשֹׁךְ, נחלקו הפרשנים לשני כיוונים עיקריים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפעולה של תנועה והתקדמות אל היעד. הכוח נמשך וחדר אל תוך העיר כדי להכותה [מצודת דוד, רד"ק], או שמפקד המארב משך אחריו את שאר העם פנימה [רש"י]. לפי גישה זו, יש לפעולה גם משמעות של זמן, שכן תהליך כיבוש העיר והכאת תושביה נמשך וארך זמן מה עד להשלמתו [מלבי"ם]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה בהקשר של השמעת קול, ומסבירה כי אנשי המארב משכו בשופר והריעו [רש"י, רד"ק].
בסופה של הפשיטה, הכוח הכה את כל יושבי העיר לְפִי חָרֶב, כלומר בחודה של החרב [מצודת ציון].