שעת ההכרעה בקרב מגיעה לשיאה כאשר לוחמי שבט בנימין מבינים את חומרת מצבם, מוקפים מכל עבר, ונאלצים לנוס על נפשם. המילים וַיִּפְנוּ... אֶל דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר מתארות כיצד בנימין הפנו עורף לצבא ישראל וברחו לכיוון המדבר. הסיבה לבחירה בנתיב מילוט זה נובעת מכך שלא יכלו לחזור לעיר גבעה שכבר נתפסה על ידי כוח המארב [מצודת דוד]. הפירוש המרחבי של מהלך זה מוסבר בכך ששבט בנימין מצא עצמו מכותר משלושה כיוונים שונים על ידי המחנה הישראלי המרכזי ושני כוחות מארב, ולכן נאלץ לברוח מזרחה, אל הכיוון היחיד שנותר פתוח [מלבי"ם].
אולם, תוכנית הבריחה נכשלת, שכן וְהַמִּלְחָמָה הִדְבִּיקָתְהוּ. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה הִדְבִּיקָתְהוּ היא שצבא ישראל רדף אחרי הנסים, השיג אותם ונצמד אליהם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], תוך שהוא ממשיך לרדוף אותם מכל העברים [מלבי"ם].
סופו של הפסוק, וַאֲשֶׁר מֵהֶעָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ, מציג תמונה מורכבת של ההרס שזורע צבא ישראל, וזוכה למספר כיווני פרשנות. גישה אחת מסבירה כי כוחות המארב הישראליים שכבר נכנסו לגבעה ולערים הנוספות, הם אלו שהשחיתו והרגו את בני בנימין בתוך הטריטוריה שלהם עצמם [רש"י, רד"ק]. גישה שנייה ממקדת את ההרס בתוך מחנה בנימין עצמו, ומסבירה שכוחות ישראל שיצאו מן הערים הסמוכות הצליחו לחדור אל לב ליבו של מחנה בנימין הנס, ולהשמיד אותו מבפנים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, קיימת גישה שונה לחלוטין הרואה במילים אלו תיאור של פגיעה בתגבורת; כלומר, בני בנימין שיצאו מעריהם האחרות אל דרך המדבר במטרה להציל את אחיהם הלוחמים, הושמדו גם הם על ידי ישראל בתוך מהומת הקרב [מצודת דוד].