ברגע השיא של הקרב מתהפכת המגמה, והמלכודת שטמנו בני ישראל לבנימין נסגרת עליהם. בזמן שבני ישראל נסוגים לכאורה ובנימין רודפים אחריהם, מסיימים כוחות המארב להכות את העיר ומציתים אותה באש, מה שמהווה אות מוסכם וגלוי לעין [מצודת דוד, מלבי"ם].
וְהַמַּשְׂאֵת, כלומר הדלקה ואות העשן [ביאור שטיינזלץ], הֵחֵלָּה (התחילה) לעלות מן העיר. הכתוב מוסיף את המילים עַמּוּד עָשָׁן כתוספת ביאור כדי להבהיר את טיבה של אותה משאת [מצודת ציון]. בני ישראל מבחינים באות מיד, וכאשר וַיִּפֶן אנשי בנימין לאחור, הם רואים לתדהמתם כי עָלָה כְלִיל הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה [מצודת דוד]. המילה כְלִיל משמעותה "הכול", ומלמדת שעשן השריפה של העיר כולה עלה אל השמיים [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
רגע ההסתכלות לאחור מסמן את תחילת מפלתו של שבט בנימין. באותו הרגע מבינים אנשי בנימין את חומרת מצבם, שכן הם רואים לנגד עיניהם שני איומים במקביל: עירם נשרפת לחלוטין, ואנשי ישראל שעד כה נסו מפניהם, הופכים את פניהם ומתחילים להשיב מלחמה. ההבנה שהרעה הגיעה אליהם מכל עבר מטילה עליהם בהלה מוחלטת [מלבי"ם].