התאספותם של שבטי ישראל במצפה נועדה לברר את פרטי הפשע המזעזע שאירע בגבעה ולטכס עצה, אך היא נתקלת בשתיקה ובהיעדרות בולטת של השבט שבנחלתו התרחש המעשה. הפסוק מתאר את נקודת האל-חזור שבה מתברר כי אין מדובר רק בחטא של יחידים, אלא במשבר לאומי עמוק.
הציון כי וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן בא להדגיש את תגובתם לאירועים. בני ישראל קיוו כי עצם ההתאספות תגרום לבנימין לבוא להתנצל, לנקות את שמם או להסגיר את קומץ הפושעים [אלשיך]. אולם בני בנימין שמעו על האסיפה הגדולה, ויש הסבורים שאף שמעו את העדויות והתכנונים שבאו אחריה, ובכל זאת לא הרגישו צורך להצטרף, לשתף פעולה או לבער את החוטאים מקרבם [מצודת דוד, מלבי"ם]. אדישות זו העידה כי השבט כולו נותן גיבוי למעשה [אלשיך]. גישה שונה מפרשת את המילה וַיִּשְׁמְעוּ לא רק כשמיעה פסיבית, אלא במשמעות של אסיפה והזעקה. מיד כשנודע לבני בנימין על התקבצות ישראל, הם מיהרו להתקבץ בעריהם שלהם כדי להיערך להגנה עצמית, מה שמוכיח כי ידעו היטב על הפשע שנעשה [אברבנאל].
נוכח התעלמותם או היערכותם הצבאית של בני בנימין, נאלצו בני ישראל לפתוח בחקירה רשמית ושאלו דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת [מצודת דוד, אברבנאל]. בטרם יפתחו במלחמה, דרשו הנוכחים לשמוע את הסיפור לאשורו ולרדת לחקר האמת [ביאור שטיינזלץ]. עצם משלוח נתחי הגופה לא הספיק כדי להצדיק יציאה למלחמת אחים כוללת. היה צורך לברר את הפרטים המדויקים: האם מדובר במעשה של אנשים יחידים, או שמא היו נסיבות מקלות למקרה, כגון מוות מפגעי מזג האוויר [מלבי"ם]. יתרה מכך, פנייתם במילה דַּבְּרוּ מבטאת דרישה בלשון תקיפה וקשה, שכן עלה החשד שמא האורחים עצמם חטאו כלפי אנשי העיר וסיפקו להם עילה למעשה [חומת אנך].