הלוי פותח את עדותו הקשה בפני קהל ישראל, ובוחר את מילותיו בקפידה כדי להדגיש את חומרת הפשע, את חפותה של הנרצחת ואת האשמה הקולקטיבית של מבצעי המעשה.
כאשר הוא מציג את עצמו בתור אִישׁ הָאִשָּׁה, הוא מבהיר בראש ובראשונה כי הוא בעלה של הקורבן [מצודת דוד]. מעבר לתיאור העובדתי, הדגשה זו נועדה להבהיר את מעמדה ואת חפותה של האישה: היא לא הייתה פנויה אלא נישאה לו כדת וכדין, והיא מעולם לא בגדה בו, כך שנותרה מותרת לו. התוספת הַנִּרְצָחָה באה לשלול אפשרות שמתה מסיבות טבעיות או מפגעי מזג האוויר והקור, אלא לקבוע נחרצות שמותה נגרם ברצח של ממש [מלבי"ם].
בהמשך דבריו, הלוי מציין כי הגיע הַגִּבְעָתָה, כלומר אל העיר גבעה [ביאור שטיינזלץ]. ציון המקום המדויק, הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן, אינו רק פרט גיאוגרפי אלא כוונה מפורשת להטיל את האשמה על העיר כולה ועל שבט בנימין כולו. הלוי רומז כי השבט והעיר אשמים בכך שגידלו בתוכם אנשי בליעל, ולכן אינו מאשים רק קבוצת פושעים בודדת, אלא את החברה כולה שאפשרה להם לצמוח בתוכה [אלשיך].
בסיום דבריו מדגיש הלוי כי הוא ופילגשו הגיעו למקום רק כדי לָלוּן. ציון עובדה תמימה זו נועד להקביל את המעשה לחטא אנשי סדום, שגם אליהם הגיעו אורחים ללון ואנשי המקום דרשו להוציאם כדי להתעלל בהם. ההשוואה הברורה לסדום ממחישה את החרפה העצומה שהמיט המעשה על כלל ישראל [מלבי"ם].