התיאור המקראי עוצר את הרצף העלילתי כדי לספק מבט מפורט לאחור על המהלכים הטקטיים שהובילו לתבוסתו של שבט בנימין.
המהלך המוצג כאן הוא נסיגה טקטית מחושבת: וַיִּתְּנוּ אִֽישׁ יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְבִנְיָמִן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהטעיה מכוונת. לוחמי ישראל נסו על נפשם כביכול, ובכך נתנו לבני בנימין מקום ואשליה של ניצחון כדי שימשיכו לרדוף אחריהם. מטרת התכסיס הייתה לנתק ולהרחיק את בנימין מעירם. לעומת זאת, רש"י מפרש כי ישראל נתנו לבנימין מקום בשדה דווקא כדי לאפשר להם לברוח לכיוון הגבעה, מתוך ידיעה שהכוח האורב יצא שם לקראתם.
על פי המלבי"ם, השתלשלות האירועים הייתה מורכבת אף יותר: בני בנימין כבר וַיִּרְאוּ... כִּי נִגָּפוּ ברגע שהאורב יצא, וביקשו לסגת חזרה לעיר. כדי למנוע זאת, מחנה ישראל ביצע נסיגה מדומה שנייה, שנועדה לפתות אותם להמשיך במרדף ולהתרחק מהעיר.
כל המהלך התבסס על תיאום מראש: כִּי בָטְחוּ אֶל הָאֹרֵב. ישראל סמכו על הכוח שהסתתר סמוך לעיר. בעוד שחלק מהפרשנים מסבירים שתפקיד האורב היה פשוט להיכנס אל העיר וללכוד אותה כשהיא ריקה ממגינים, המלבי"ם מוסיף שמדובר היה בפעולה משולבת. האורב היה אמור להכות את יושבי העיר ולהצית אותה, ועשן השריפה נועד לשמש כאות מוסכם עבור הצבא המרכזי להסתובב לאחור ולסגור על בנימין מכל העברים.
מבחינת נוסח המקרא, המילה הָאֹרֵב נכתבת במסורת המדויקת חסרת האות ו', והביטוי אֶל הַגִּבְעָה נכתב עם המילה "אל" על פי מסורת החכמים במערב המקובלת עלינו, בניגוד למסורת חכמי המזרח שגרסה "על" (מנחת שי).