שעת מבחן קשה ניצבת בפני שבטי ישראל, כאשר הם נאלצים להתמודד עם פשע מחריד שבוצע בתוכם. במקום להוקיע את החוטאים, בוחר שבט שלם להתייצב להגנתם ולהוביל למלחמת אחים עקובה מדם.
התאספות שבט בנימין מתוארת במילים מִן הֶעָרִים, כלומר מתוך הערים הנמצאות בנחלת השבט [מצודת דוד], ופניהם מועדות הַגִּבְעָתָה – אל העיר גבעה [ביאור שטיינזלץ].
ההדגשה בפסוק על המטרה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה חושפת את עזות המצח והזדון של בני בנימין. בתחילת המערכה, בני ישראל לא התכוונו כלל להילחם בשבט בנימין כולו, אלא רק לעלות אל הגבעה כדי להעניש את הפושעים הספציפיים, ולפנות לה' כדי לקבל הדרכה. לעומתם, בני בנימין סירבו להסגיר את החוטאים, לא ניסו לבקש שלום, אלא התאספו במטרה מוצהרת וברורה לפתוח במלחמה נגד שאר שבטי ישראל [אלשיך, אברבנאל].
התעקשותם של בני ישראל להעניש את אנשי הגבעה נבעה מחומרת המעשים, שחייבו עונש מוות מכמה סיבות מרכזיות. ראשית, עצם ההסכמה הציבורית והפומבית של עיר שלמה לבצע פשע כה חמור דורשת ענישה קולקטיבית קשה, גם מעבר לשורת הדין הרגילה, כדי למנוע חילול ה'. שנית, הפילגש נחשבה לאישה המקודשת לבעלה, ולכן הפגיעה בה נחשבה לגילוי עריות עם אשת איש. מעבר לכך, אנשי הגבעה חטפו אותה באלימות, והתעללו בה באכזריות רבה עד שגרמו למותה, מעשה השקול לרצח לכל דבר. לבסוף, מטרתם של אנשי הגבעה הייתה להטיל אימה ולמנוע מאורחים ועוברי אורח לעבור בארצם, התנהגות המקבילה לחטאת אנשי סדום. בשל כל אלו, דרשו ישראל למצות עמם את הדין, בעוד שבט בנימין בחר לצאת לקרב כדי להגן עליהם [אברבנאל].