האיש הלוי מגולל בפני העם את רגעי האימה שחווה, ומציג תמונה קשה של פשע ציבורי מאורגן המזכיר את חטאי העבר החמורים ביותר. עדותו נועדה להמחיש כי אין מדובר בעוול פרטי בלבד, אלא בחרפה לאומית ובפריצות פומבית הדורשת התערבות מיידית של כלל ישראל [אלשיך].
תיאור האירוע נפתח במילים וַיָּקֻמוּ עָלַי, המדגישות כי ללוי ולפילגשו לא היה כל סכסוך מוקדם עם תושבי המקום [מלבי"ם], וההתנפלות התרחשה בעטיו ובגללו [מצודת ציון]. התוקפים מתוארים כבַּעֲלֵי הַגִּבְעָה, כלומר לא רק תושבי המקום [ביאור שטיינזלץ], אלא נכבדי העיר ומנהיגיה שפעלו בפרהסיה. עובדה זו מטילה אשמה כבדה על ההנהגה המקומית שגידלה אנשי בליעל ולא מחתה בידם [מלבי"ם, אלשיך]. תיאור המצור, וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה, מעורר הקבלה ברורה ומצמררת למעשיהם של אנשי סדום, שסבבו את הבית בלילה בדרישה דומה [מלבי"ם, אלשיך].
הלוי ממשיך ומתאר את כוונת התוקפים: אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג. המילה דִּמּוּ מתפרשת ככיוונו, חשבו או תכננו [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מציגים מספר גישות באשר לכוונת ההרג. גישה אחת גורסת כי מדובר באיום ממשי: היה ברור ללוי שאם יתנגד למעשיהם ולא יפייס אותם באמצעות פילגשו, הם ירצחו אותו נפש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. מתוך איום זה, הוא נאלץ להציל את חייו ולהוציא אליהם את האישה [מלבי"ם]. גישה שנייה מציעה כי המילה "להרוג" משמשת כלשון נקייה ודימוי להתעללות מינית [ביאור שטיינזלץ], או שהמוות היה תוצאה בלתי נמנעת של ההתעללות. שהרי אם הפילגש מתה כתוצאה מהמעשים, קל וחומר שהוא עצמו היה מת לו היו מבצעים בו את זממם [מלבי"ם].
בעקבות האיום על חייו, התוקפים לקחו את האישה בכוח. המילה עִנּוּ משמעותה אונס [מצודת ציון], והמעשה מהווה חמס גדול שכן מדובר באשת איש [מלבי"ם]. הפסוק נחתם בתוצאה הטרגית וַתָּמֹת, הנובעת מריבוי בעילות האונס שחוותה באותו הלילה [מצודת דוד].