טרם פרוץ המלחמה, בוחרים שבטי ישראל לפתוח בניסיון דיפלומטי של שלום. הם שולחים שליחים אל שבט בנימין כדי להתעמת איתם על הזוועה שהתרחשה בגבעה, לדרוש לקיחת אחריות, ולהאיץ בהם לטפל בכשל המוסרי החמור שצמח בתוכם [מלבי"ם, מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי הביטוי בְּכׇל־שִׁבְטֵ֥י בִנְיָמִ֖ן אינו מתכוון לשבטים ממש, שהרי בנימין הוא שבט אחד, אלא לחלקי השבט ולמשפחות הגדולות שבו. כשם ששבט נקרא לעיתים משפחה, כך משפחה גדולה וחשובה יכולה להיקרא שבט. שבט בנימין הורכב מעשר משפחות גדולות של גיבורי חיל [רד"ק]. יש המבארים כי עשר משפחות אלו נחשבו לעשרה שבטים כדי להשלים לרחל אמנו שנים עשר שבטים מיוצאי חלציה [רש"י], וכן כדי להעמיד עשר משפחות מבנימין כנגד עשרת שבטי ישראל שבאו להילחם בהם [רד"ק].
כאשר השליחים זועקים מָ֚ה הָרָעָ֣ה הַזֹּ֔את, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בשאלת בירור, שכן פרטי המעשה כבר היו ידועים לכל. המילה מָה משמשת כאן כלשון הפלגה וזעזוע, ומשמעותה: עד כמה עצומה, גדולה ונוראה הרעה הזו.
ההאשמה אֲשֶׁ֥ר נִהְיְתָ֖ה בָּכֶֽם נועדה להדגיש את האחריות הקולקטיבית של בני בנימין. מכיוון שהזוועה התרחשה בנחלתם, הם היו אמורים להיות הראשונים לבער את החוטאים [מלבי"ם]. העובדה שבני בנימין לא שפטו את הפושעים בעצמם, לא מיחו בידם, ואף לא טרחו לבוא ולהתנצל בפני שאר ישראל, מעידה על כך שהם מגבים את החוטאים. שתיקה אוזלת יד זו הופכת את בנימין לשותפים לפשע, וכך הרעה נחשבת כאילו דבקה והתרחשה בכל השבט כולו [אלשיך, חומת אנך]. בהמשך לכך, בקשת ישראל הייתה שכלל השבטים, יחד עם שבט בנימין, ישפטו את החוטאים ויבערו את הרעה, אך בני בנימין אטמו את אוזניהם וסירבו להקשיב [אברבנאל].