הפסוק מציג פער דרמטי בין האשליה של בני בנימין לבין המציאות הטקטית של בני ישראל במהלך הקרב. מצד אחד, בני בנימין טעו לחשוב שצבא ישראל קורס ואינו מסוגל לעמוד בפניהם. הם ראו את ישראל נִגָּפִים, כלומר מוכים ונוחלים תבוסה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והיו בטוחים שהם עומדים לנצח כפי שאירע במערכות הקודמות.
מנגד, האמת הייתה שונה לחלוטין. בני ישראל נסוגו בכוונה תחילה כחלק מפעולת הטעיה מתוכננת. מטרת הנסיגה המדומה הייתה וּנְתַקְּנֻהוּ – לנתק ולהרחיק את לוחמי בנימין [ביאור שטיינזלץ], ולמשוך אותם לגמרי מתוך העיר אל הדרכים הפתוחות. מהלך זה נועד להותיר את העיר חשופה, כדי שהכוח האורב של ישראל יוכל להיכנס לתוכה באין מפריע [מצודת דוד].
מבחינה לשונית, במילה וּנְתַקְּנֻהוּ, הדגש המופיע באות קו"ף אינו משנה את משמעות המילה או מצביע על תבנית דקדוקית רגילה, אלא הוא דגש שנועד לתפארת הקריאה וההגייה בלבד [רד"ק, מנחת שי].