שבטי ישראל מציבים דרישה נחרצת לשבט בנימין, ותובעים את הסגרת הפושעים כדי לנקות את האומה מן החטא, אך נתקלים בסירוב קולקטיבי ההופך את השבט כולו לשותף לאשמה.
המילה וְעַתָּה משמשת כקריאה לפעולה, המאותתת לבני בנימין כי הסגרת הפושעים תהווה אות לכך שגם הם מעוניינים לנקות את הכתם שדבק בהם [ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, מילה זו מדגישה כי כעת, לאחר שהתקבצה כל עדת ישראל, שאר השבטים חייבים לקחת על עצמם את המשפט כדי שהדבר לא יהיה להם לחרפה [אלשיך]. הדרישה תְּנוּ משמעותה הסגירו את הפושעים לידינו [ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכך ששאר השבטים דורשים וּנְמִיתֵם בעצמם, ולא משאירים את עשיית הדין לשבט בנימין, היא משום שבני השבט נחשבים לנוגעים בדבר ולפיכך אינם ראויים לשפוט במקרה זה [אלשיך].
מטרת ההסגרה היא וּנְבַעֲרָה, לשון של פינוי וכליון מן העולם [מצודת ציון] והסרת עושי הרעה מקרב העם [מצודת דוד]. פעולה זו נועדה להעביר את האחריות ואת סילוק הרעה משבט בנימין אל הכלל, כך שכלל ישראל יבער את הרע במשותף [מלבי"ם].
למרות פנייה זו, בני בנימין לֹא אָבוּ, כלומר לא רצו ולא הסכימו [מצודת ציון]. במקום להוציא את החוטאים, הם התקבצו למלחמה והחלו את המדון [מלבי"ם]. בעצם סירובם זה, הפכו כל בני השבט לאשמים כמחזיקים בידי עושי הרשעה, וחייבו את נפשם [אלשיך].
רעיון עמוק נוסף טמון בביטוי וְלֹא אָבוּ [בְּנֵי] בִנְיָמִן. על פי המסורת, המילה "בני" נקראת אך חסרה בכתיב. השמטה זו אינה מקרית, שכן בעקבות הנבלה שנעשתה בישראל, הכתוב גורע את יחוסם של בני השבט מבנימין הצדיק ומרחיק אותם מתולדותיו. עם זאת, עצם העובדה שבמקומות אחרים הם כן נקראים "בני בנימין", משאירה להם פתח של תקווה ודרך לתשובה. הדבר רומז שאם יחזרו ממעשיהם הרעים, ישובו להיות ראויים להיקרא בנים על שם אביהם [מנחת שי].