לאחר המפלה הקשה שספגו ביום הקרב הראשון, בני ישראל מפגינים נחישות יוצאת דופן. המילים וַיִּקְרְבוּ... בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי מלמדות כי הם ניגשו שוב למערכה מול בני בנימין בפעם השנייה [ביאור שטיינזלץ]. למרות האבדות הכבדות, הם אינם נסוגים כדרך צבאות מנוצחים, אינם מאבדים את אמונתם בה' ובאורים והתומים, ואינם מונעים מיצר נקמה בלבד, אלא ממשיכים לפעול מתוך אמונה [אברבנאל].
לאור זאת, עולה השאלה מדוע ניגפו בני ישראל בשני ימי הלחימה הראשונים, אף על פי שיצאו למלחמה מוצדקת. הגישה המרכזית, הנשענת על דברי חכמים, מסבירה כי התבוסה נבעה מעוון "פסל מיכה". בני ישראל הפגינו קנאות חמורה לכבוד בשר ודם בעקבות מעשה הפילגש בגבעה, אך התעלמו לחלוטין מעבודת האלילים הפומבית של שבט דן ולא מחו על כבודו של ה'. בשל חטא זה נענשו במותם של רבבות, אך מתוך רחמי ה' נפלו בידי אחיהם ולא בידי אויבים זרים. גישה אחרת גורסת כי בני ישראל חטאו בכך שלקחו את החוק לידיהם, שכן הסמכות לשפוט את בנימין הייתה מסורה לשבט בנימין עצמו [רמב"ן, מובא באברבנאל]. אולם, דעה זו נדחית בטענה שלכלל השבטים ולבית הדין הגדול ישנה סמכות מלאה ואף חובה לבער את הרע מתוך שבט יחיד [אברבנאל].
מלבד הפגם המוסרי, הכישלון בימים הראשונים נבע גם מאופן הפנייה לה'. בשאלותיהם הראשונות, בני ישראל בטחו בכוחם המספרי העצום ושאלו רק מי יעלה ראשון לקרב, מבלי לשאול כלל האם יצליחו וינצחו. יתרה מכך, הפנייה לא נעשתה במקום הראוי מול ארון הברית, ולא על ידי הכהן הגדול פנחס בן אלעזר, ולכן התשובה האלוהית שקיבלו הייתה חלקית, הורתה להם לעלות, אך לא הבטיחה להם ניצחון [אברבנאל].