המערכה הכבדה מול הגבעה נמשכת אל תוך יום הקרבות השני, שבו נוחלים בני ישראל מכה אנושה שנייה ברציפות מידי שבט בנימין. התבוסה החוזרת ונשנית מעוררת תהייה על סיבת הכישלון של צבא העם הגדול מול שבט אחד בלבד. על פי הפרשנות, המפלה הקשה ביום השני מהווה למעשה רמז לעוונם של בני ישראל עצמם, שעזבו את ה׳ לטובת עבודה זרה והעלימו עין מפסל מיכה. מכיוון שבאותו שלב הם עדיין לא הבינו את חטאם זה, הם ספגו מכה נוספת, ורק לאחריה יפנו לשאול בה׳ בשלישית ויזכו להבטחת ניצחון [אלשיך].
בסיום תיאור המפלה מדגיש הכתוב כי כׇּל אֵלֶּה היו שולפי חרב, ביטוי המכוון לכל החללים הרבים מקרב בני ישראל שנפלו מתים בקרב זה [מצודת דוד].
למרות המפלה הזמנית, הכעס העצום של בני ישראל כלפי שבט בנימין היה עמוק ומוצדק, ונבע מאחריותו הקולקטיבית של השבט כולו למעשה הפילגש בגבעה. הדבר עורר תדהמה בקרב העם, שכן לא נמצא אפילו אדם אחד בכל שבט בנימין, גם מחוץ ליושבי העיר גבעה, שהמעשה הרע חרה לו והוא בחר לחבור לשאר שבטי ישראל. במקום להוקיע את עושי הרשעה, כלל בני השבט החזיקו בידם, סירבו להתנצל ונמנעו מלייסר את החוטאים. שותפות גורפת זו בחטא היא שהובילה בהמשך להחלטה להשתמש בתחבולות צבאיות ובמארבים. צעדים אלו לא ננקטו משום שה׳ היה זקוק להם כדי להכריע את המערכה, אלא כדי למשוך את בני בנימין אל מחוץ לעיר מתוך כעסם, ובכך ללכוד אותם מכל הכיוונים ולהבטיח את מפלתם המוחלטת ללא כל יכולת הימלטות חזרה לעיר [אלשיך].