המערכה הצבאית מול שבט בנימין מגיעה ליומה השלישי, כאשר צבא ישראל מתייצב שוב מול העיר גבעה. ההגעה למערכה נוספת לא נבעה מרצון לנקום על דם החללים שנפלו בקרבות הקודמים, אלא ממטרה ברורה לייסר ולהעניש את אנשי הגבעה החוטאים [אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי הביטוי כְּפַעַם בְּפָעַם מצביע על כך שישראל נערכו לקרב בדיוק באותו אופן ובאותה צורה שבה נערכו בפעמים הקודמות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אולם, היערכות זהה זו לא הייתה מקרית, אלא חלק מתכסיס צבאי מתוכנן. מטרת ההטעיה הייתה לגרום לבני בנימין לחשוב שישראל שוב ניגפים לפניהם כפי שאירע בעבר. ואכן, בני ישראל ביימו נסיגה ואף ספגו אבדות מועטות בתחילת הקרב, כדי לנתק את בני בנימין ולמשוך אותם החוצה מתוך העיר אל עבר המסילות [מלבי"ם, אברבנאל].
נסיגה מדומה זו נועדה לאפשר לכוח אורב של עשרת אלפים לוחמים מישראל להגיח ממקומו, לפרוץ אל העיר הנטושה ולהכותה. התוכנית כללה מועד וסימן מוסכם מראש: עם כיבוש העיר, האורב יצית אותה באש, ועמוד העשן שיעלה השמימה יסמן לכוח המרכזי של ישראל כי העיר נלכדה, מה שיוביל להכרעת הקרב ולמפלת בנימין על ידי ה' [אברבנאל].
מבחינה ספרותית, פסוק זה משמש כפתיחה המציגה את תמונת הקרב הכללית. הפסוקים הבאים אחריו נועדו לפרט את שלבי המלחמה, ולכן יופיעו בהם תיאורים שנראים במבט ראשון מעורבים וחוזרים על עצמם לגבי מספרי הנופלים, מהלכי הנסיגה ופעולת המארב [מלבי"ם, אברבנאל].