זעקה לאומית ותיאולוגית עולה מן העם לנוכח סכנת ההכחדה של שבט שלם בעקבות מלחמת האחים. תמיהתם מתמקדת במילה לְהִפָּקֵד, אשר רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה להחסיר ולהיגרע, כלומר החשש והכאב על כך שייחסר שבט מן האומה.
זעקה זו אינה מבטאת רק כאב על אובדן פיזי, אלא על שבר רוחני מהותי. בשונה משאר האומות, עם ישראל נתון תחת שלטונו הישיר של ה' ונועד להתקיים לעד ללא ביטול. שנים עשר השבטים מרכיבים יחד את השלמות של השראת השכינה, אשר נרמזת בפסוק במילה זֹּאת ("הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל"). משום כך, החיסרון של שבט אחד פוגם בשלמות השכינה עצמה. יתרה מכך, חזרתו של השם יִשְׂרָאֵל שלוש פעמים בפסוק אינה מקרית, אלא מהווה קריאה לרחמים בזכות שלושת האבות הקדושים, שכל אחד מהם קרוי בשם זה [חומת אנך].
מבחינת השתלשלות האירועים, קריאת הכאב בשלב זה עדיין אינה נובעת מחרטה או מרחמים על בני שבט בנימין עצמם. בשעה זו, העם שרוי בחרדה גדולה ומנסה להבין מהו העוון החמור שגרם לאסון הכבד. מתוך ניסיון לסלק את האשמה מעליהם ולתקן את המעוות, הם פונים בתחילה להקרבת קרבנות ולקיום שבועתם להעניש את מי שלא התייצב למערכה. רק בשלב מאוחר יותר יבשיל בעם תהליך של נחמה וחרטה אמיתית כלפי בנימין, שיוביל אותם לחפש פתרונות מעשיים – כדוגמת מציאת נשים לשארית הפליטה – כדי למנוע את הכחדת השבט [אלשיך].