תארו לעצמכם שאתם נמצאים במחנה ישראל במדבר, ומישהו עושה מעשה חמור מאוד, אבל המנהיגים לא לגמרי בטוחים מה בדיוק ההלכה אומרת על כך. כיצד הייתם פועלים במקומם? זה בדיוק מה שקרה כאשר אדם אחד נתפס מדבר מילים קשות ורעות כלפי ה'. משה רבנו ובית הדין ידעו שזה מעשה חמור, אבל הם לא יכלו פשוט לנחש כיצד לשפוט אותו, כי אסור היה להם לקבוע עונש על דעת עצמם בלי הוראה מפורשת.
לכן, הפתרון היה ויניחהו במשמר. הם הכניסו אותו לחדר מעצר שמור. חשוב לדעת שעל פי התורה, מאסר הוא לא עונש, כי אדם צריך להיות חופשי כדי לפעול ולעשות דברים טובים בעולם. המעצר היה רק מקום המתנה זמני ובטוח. למעשה, הם שמרו עליו שם גם כדי להגן עליו מפני האנשים במחנה שכעסו עליו מאוד. בנוסף, הם דאגו להושיב אותו בחדר לבדו, הרחק מאדם אחר שחיכה באותו זמן למשפט, כדי שהוא לא ייבהל ויחשוב שגורלו כבר נקבע. הם המתינו במטרה לפרש להם על פי ה'. כלומר, משה רבנו פנה ישירות אל ה' כדי לברר, להסיר כל ספק, ולקבל הנחיה מדויקת וברורה כיצד נכון לנהוג באותו אדם.