קרה לכם פעם שהייתם צריכים לעשות משהו קשה מאוד, לא מתוך כעס, אלא פשוט כי ידעתם שזה הדבר הנכון והצודק לעשות?
כשבני ישראל היו צריכים להעניש את האיש שקילל, הם עשו זאת בזהירות רבה. קודם כל, הם לקחו אותו אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. הם הלכו איתו למרחק רב מאוד, ולא סתם. ההליכה הארוכה נועדה לתת עוד קצת זמן, בתקווה שאולי בדרך מישהו ימצא סיבה ללמד עליו זכות ולהציל אותו מהעונש.
כשהגיע הרגע, נאמר עליהם וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן. שימו לב שכתוב "אבן" במילה אחת של יחיד, ולא "אבנים". זה בא ללמד אותנו שכל העם היה מאוחד לגמרי. לא היו ביניהם ויכוחים, וכולם הבינו בבירור שזה הדבר הנכון לעשות, ממש כאילו פעלו כולם יחד כמו אבן אחת.
בסוף מסופר שוּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. למה צריך להוסיף את המשפט הזה? כדי לגלות לנו משהו מיוחד על הלב של בני ישראל. למרות שהאירוע הקשה התחיל מתוך מריבה גדולה במחנה, העם לא פעל מתוך כעס, נקמה או שנאה אישית. הם עשו את המעשה הזה מתוך ענווה ומשמעת, רק כדי להקשיב למה שביקש ה' ולסלק את ההתנהגות הרעה מתוכם.