עונשו של המגדף שקילל את שם ה', מציג הליך משפטי חריג וייחודי ביחס לשאר חייבי המיתות בתורה. מכיוון שהחוטא ידע שהוא עובר עבירה חמורה, אך טרם נקבע עונשו המדויק, ביצוע הדין מלווה בטקס פומבי בעל משמעות רוחנית עמוקה המשתפת את הקהילה כולה.
הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה: הפרשנים מסבירים כי מקום ההוצאה להורג חייב להיות מרוחק וחיצוני, מחוץ לשלוש המחנות של בני ישראל, ובדורות מאוחרים יותר – מחוץ לעיר ולבית הדין. ריחוק זה נועד לשתי מטרות מרכזיות: ראשית, כדי שלא ייראה בית הדין כ"בית דין רוצח" שעיקר תפקידו להעניש [רש"ר הירש]. שנית, המרחק יוצר פער של זמן ומקום המאפשר הזדמנות אחרונה להצלה. אם במהלך ההליכה אל מחוץ למחנה יימצא מי שידע ללמד על הנידון זכות, או אפילו אם הוא עצמו ייזכר בטענה משמעותית לטובתו, ניתן יהיה להחזירו לבית הדין ולבטל את גזר הדין [רלב"ג, רש"ר הירש].
וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו: בניגוד לכל שאר המומתים בבית דין, המגדף חייב בסמיכת ידיים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה "השומעים" מתייחסת לעדים ששמעו את הקללה מפי החוטא, והתוספת "כל" באה לרבות גם את הדיינים, שנאלצו לשמוע את הגידוף במדויק מפי העדים במהלך המשפט. כל אחד מהם סומך את שתי ידיו בנפרד על ראשו של הנידון.
לסמיכה זו ישנן שתי משמעויות עיקריות המשלימות זו את זו: האחת היא העברת אשמה, בדומה לסמיכת הידיים על ראש השעיר המשתלח או על קרבן. מכיוון שהעדים והדיינים נאלצו לשמוע את חילול השם, ואף לחזור עליו במפורש בדיון המשפטי, דבק בהם פגם רוחני מסוים. באמצעות הסמיכה הם מעבירים את עוון שמיעת והזכרת השם בחזרה אל החוטא שגרם לכך. המשמעות השנייה היא התנצלות והצהרה: הסומכים אומרים לנידון "דמך בראשך". בכך הם מצהירים שהם נקיים מאחריות למיתתו, שכן הוא זה שגרם לעצמו את העונש במו ידיו.
ברובד רעיוני עמוק יותר, מוסבר כי המגדף פגם ב"עיקר" ובשורש הקיום, ולכן מיתתו נובעת מעצם חטאו ולא רק מפסיקת בית הדין. האמירה "דמך בראשך" רומזת לכך שכשם שהוא פגע ב"ראש" ובמקור הכל, כך מיתתו חלה על ראשו שלו [גור אריה].
ורגמו אתו כל העדה: המילה אתו נדרשת על ידי הפרשנים כמיעוט – אותו בלבד, ללא כסותו, ומכאן נלמד שהאיש נסקל כשהוא ערום, כדי לגרום לו לבושה או למנוע הרהורי עבירה בקרב הרואים.
אף על פי שהפסוק מציין ש"כל העדה" רוגמים אותו, הפרשנים מסבירים כי בפועל העדים הם אלו שמשליכים את האבנים הראשונות במעמד כל הקהל. רק אם הוא אינו מת ממכת העדים, שאר העם משתתף בסקילה. מפסוק זה ומהעובדה שפעולת העדים נחשבת לפעולת העדה כולה, לומדים הפרשנים את הכלל המשפטי "שלוחו של אדם כמותו". ביצוע גזר הדין אינו מעשה פרטי של העדים, אלא פעולה לאומית ופומבית הנעשית בשליחות האומה כולה, כדי לבער את הרע ולתבוע את כבוד ה' [רש"י, רלב"ג, בכור שור, רש"ר הירש].