הציווי על הדלקת המנורה במשכן מחבר בין הפעולה הטכנית של תחזוקת המקדש לבין סמליות רוחנית עמוקה של נוכחות ה׳ בעולם. פעולת עריכת הנרות אינה רק הדלקה פיזית, אלא ביטוי של קביעות והתמדה בעבודת הקודש.
המיקום המדויק של המנורה מוגדר במילים מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת. על פי הפשט, הכוונה היא שהמנורה עמדה מחוץ לפרוכת שהסתירה את ארון העדות שבו לוחות הברית [רד"צ הופמן]. עם זאת, הציון הכפול של המיקום נועד ללמד שהמנורה הוצבה עמוק בתוך ההיכל, כשהיא סמוכה יותר לפרוכת מאשר לפתח האוהל [חזקוני, אדרת אליהו, מלבי"ם], וההדגשה בְּאֹהֶל מוֹעֵד באה ללמד שכל פעולת ההכנה והעריכה חייבת להיעשות בתוך האוהל פנימה ולא מחוצה לו [העמק דבר].
לצד הפירוש המילולי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לדרוש את המילה הָעֵדֻת לא כהתייחסות לארון, אלא כהתייחסות למנורה עצמה, ובפרט ל"נר המערבי". נר זה היווה עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שכן התרחש בו נס קבוע: הכהן היה נותן בו מידת שמן זהה לשאר הנרות, אך בעוד שהם כבו בבוקר, הנר המערבי המשיך לדלוק כל היום, וממנו היו מדליקים מחדש את שאר הנרות בערב. הפרשנים מעלים קושי לשוני בדרשה זו, שהרי המילה "לפרוכת" סמוכה למילה "העדות", וכיצד ניתן לומר שהפרוכת שייכת לנר? על כך משיבים שדווקא קיומו של הנס בנר המערבי הוא ההוכחה לכך שהשכינה אכן שורה בישראל, ובזכותו מתברר שהלוחות המונחים מאחורי הפרוכת הם אכן עדות חיה וקיימת לברית בין ה' לישראל [גור אריה, שפתי חכמים].
הפסוק מטיל את המשימה באופן אישי: יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן. אף על פי שלהלכה הדלקת הנרות כשרה גם על ידי כהן רגיל, נבחר אהרן הכהן הגדול. יש המסבירים כי בימי המדבר, שבהם ענן ה' ואשו חפו על המשכן בתמידות, כל יום נחשב במדרגתו ליום הכיפורים, ולכן ראוי היה שהעבודות הפנימיות ייעשו על ידי כהן גדול [ספורנו]. הסבר אחר קושר זאת לנס הנר המערבי, שכן נס זה, המעיד על השראת השכינה, התקיים רק בזכות צדקתם של כהנים גדולים כאהרן [מלבי"ם], או משום שמדובר בהדלקה הראשונה שלאחר ימי המילואים [רד"צ הופמן]. השימוש בלשון יחיד במילה אֹתוֹ, ולא בלשון רבים על כלל הנרות, בא ללמד על סדר העבודה: הכהנים אינם נכנסים יחד להדליק את כל הנרות בבת אחת, אלא עורכים ומדליקים כל נר ונר בנפרד [תורה תמימה, אדרת אליהו].
הדרישה שהנר ידלק מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר אינה אומרת שהכהן צריך לעסוק בעריכה לאורך כל הלילה, אלא שהפעולה הקצרה של עריכת הנר צריכה להבטיח את דליקתו הרצופה עד הבוקר [ביאור יש"ר]. לשם כך, קבעו חכמים מידה קבועה של חצי לוג שמן לכל נר, מידה המספיקה ללילות הארוכים ביותר של תקופת טבת. כדי להבטיח שמידה זו תהיה מדויקת, היה צורך להשתמש בפתילות בעובי בינוני ואחיד, שכן פתילה דקה מדי אינה מאירה היטב, ופתילה עבה מדי מכלה את השמן במהירות ומעלה עשן [גור אריה, משכיל לדוד]. מידה מקסימלית זו של שמן ניתנה לנרות בכל ימות השנה, גם בלילות הקיץ הקצרים, כדי למנוע טעויות בחישוב ולשמור על אחידות העבודה, ללא חשש אם יישאר שמן בבוקר [גור אריה, דברי דוד].
הפסוק נחתם בקביעה שזוהי חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. תוספת זו נועדה להדגיש שמצות הטבת הנרות והכנתם על ידי כהן אינה מוגבלת רק למנורה המקורית שעשה משה במדבר, אשר התקדשה במשיחת שמן המשחה, אלא היא חובה נצחית בכל הדורות ובכל מנורה שתיעשה במקדש, ותמיד תידרש כהונה לשם עריכתה [פרדס יוסף].