דיני החבלות ופגיעות הגוף נידונים בתורה מתוך עיקרון של מידה כנגד מידה, המעורר מתח פרשני בין פשט הכתוב לבין יישומו המעשי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ההוראה לפגוע באיבריו של החובל אינה מיועדת לביצוע מילולי, אלא מהווה בסיס לתשלומי ממון ופיצויים.
הפרשנים מציגים שורת הוכחות הגיוניות לכך שענישה גופנית זהה אינה אפשרית. לא ניתן לשחזר במדויק את עוצמת המכה, קיים חשש שהפגיעה בחובל תוביל למותו, ומתעורר קושי מוסרי ומעשי במקרים שבהם החובל עצמו כבר חסר איבר, כגון אדם עיוור שסימא את עין חברו. בנוסף, התורה אוסרת במפורש לקחת כופר ממון עבור רוצח, ומכאן משתמע שעבור נזקי אברים דווקא מותר לקחת כופר [אבן עזרא, חזקוני, גור אריה].
ההוכחה המרכזית לתשלומי ממון נלמדת מתוך שינוי הלשון בפסוק. בעוד שבתחילת העניין נכתב "כאשר עשה כן יעשה לו", כאן התורה משתמשת בביטוי כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. פעולת הנתינה מצביעה על דבר המועבר מיד ליד, כלומר העברת כסף [רש"י, תורה תמימה, משכיל לדוד, גור אריה]. מעבר לכך, המילה בָּאָדָם מרמזת להשוואת הנפגע לעבד. מכאן נגזרת שיטת חישוב הפיצויים: בית הדין מעריך את שוויו של הנפגע אילו היה נמכר כעבד לפני הפציעה, לעומת שוויו לאחר שהוטל בו המום, והחובל משלם את ההפרש [העמק דבר, רש"י, שפתי חכמים].
פיצוי זה אינו מסתכם רק בהשלמת הפחת הכלכלי של הנזק עצמו. מתוך הלשון התקיפה של הכתוב לומדים כי התשלום חייב להיות מקיף ולכלול חמישה מרכיבים: נזק, צער, ריפוי, אובדן ימי עבודה ובושת [מזרחי, פירושי רד"צ הופמן].
אם כן, עולה השאלה מדוע בחרה התורה להשתמש בניסוח כה חריף וגופני, במקום לכתוב בפשטות שהחובל ישלם. הסיבה לכך היא כדי להדגיש את חומרת המעשה. אילו היה כתוב שעליו רק לשלם, החובל היה עלול לחשוב שברגע שהעביר את הכסף הוא פטור לחלוטין מכל אשמה. הניסוח המילולי נועד ללמד שמן הראוי היה שהחובל יאבד את איברו שלו, ולכן התשלום הכספי לבדו אינו מנקה אותו לגמרי, ועליו לבקש מחילה מהנפגע [גור אריה]. יש אף מי שמציע כי התשלום הכספי הוא הדרך לפדות את העונש הגופני, ואם החובל מסרב או אינו יכול לשלם, העונש המקורי נותר מרחף מעליו [אבן עזרא].
הפסוק פותח במילה שֶׁבֶר, המהווה שם כולל לכל חבלה ומום בגוף [העמק דבר, פירושי רד"צ הופמן]. לאחר מכן הכתוב מפרט עַיִן ושֵׁן, משום שאלו האיברים הנפגעים בתדירות הגבוהה ביותר בזמן הכאה [העמק דבר], וכן כדי להקיף את טווח הפגיעות, החל מהאיבר היקר ביותר ועד לפציעה הקלה ביותר [פירושי רד"צ הופמן]. מעבר למשמעות המשפטית, יש המוצאים במילים כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ גם רמז לעיקרון רוחני לפיו אדם הפוסל ומטיל דופי באחרים, מעיד בכך על הפסול הקיים בו עצמו [שפתי כהן].