הפסוק חותם את פרשת המקלל ומעבר מהציווי האלוהי הכללי אל ביצועו המעשי בשטח. בניגוד לציפייה, הפסוק אינו מסתפק בתיאור עובדתי של ההוצאה להורג, אלא מפרט את אופן ביצועה ומוסיף משפט סיכום המעיד על טיב פעולתם של בני ישראל.
כאשר הכתוב מציין וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הכוונה היא להוצאתו אל מחוץ לשלוש המחנות, למרחק של שישה מילין מבית דינו של משה. הרחקה זו נועדה לאפשר שהות זמן, שמא יימצא למקלל זכות בעודו מובל אל מותו [תורה תמימה, מלבי"ם]. הפרשנים שמים לב לפער בין הציווי המקורי, שבו הורה ה' למשה "הוצא את המקלל" בלשון יחיד, לבין הביצוע בפועל שנעשה על ידי העם כולו. יש המסבירים כי משה, בהיותו הדיין, לא יצא עמם למקום ההוצאה להורג [רלב"ג]. אחרים רואים בכך שבח לעם, שהזדרזו לקיים את המצווה קודם שיעשה זאת משה [אור החיים]. הסבר נוסף קושר זאת לרקע האישי של משה: מאחר שהמקלל היה בנו של המצרי שאותו הרג משה בעבר, הוצאתו להורג על ידי משה עצמו הייתה עלולה לעורר חשד ושמועות כי הוא פועל מתוך טינה אישית נגד הבן. לכן, העם לקח על עצמו את הביצוע כדי להרחיק לזות שפתיים ממשה, וה' החשיב להם הדבר כאילו קיימו את הציווי המקורי במדויק [אלשיך].
בתיאור ההוצאה להורג נאמר וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן. המילה אֹתוֹ באה ללמד שרגמו את גופו ולא את כסותו, כלומר שהיה עליו להיות מופשט מבגדיו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. השימוש במילה אָבֶן בלשון יחיד מלמד מבחינה הלכתית שאם הנידון מת מפגיעת אבן אחת, די בכך ויוצאים ידי חובה, ואין צורך להוסיף לזרוק עליו אבנים [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו]. במישור הרעיוני, בניגוד לפרשת המקושש בעצים שם נאמר שרגמו אותו "באבנים" ברבים משום שלכל אדם הייתה כוונה שונה באשר לאשמתו, כאן כולם היו מאוחדים בהכרה הברורה שהמקלל פושע וחייב מיתה, ולכן זריקת האבנים נחשבה כפעולה מאוחדת של אבן אחת [פרדס יוסף].
סופו של הפסוק, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, מעורר קושי, שכן הוא נראה ככפילות מיותרת לאחר שכבר תואר כיצד רגמו אותו [אברבנאל, אור החיים]. הפרשנים מציעים שלושה כיוונים מרכזיים להבנת התוספת:
הגישה הראשונה, המוסכמת על פרשנים רבים, מדגישה את טוהר הכוונות של העם. מכיוון שהאירוע החל מתוך מריבה בין המקלל לישראלי, היה חשש שההוצאה להורג תיעשה מתוך כעס, נקמה ושנאה כלפי בן המצרי. הכתוב מעיד שפעולתם נעשתה בענווה ומתוך משמעת מוחלטת למצוות ה', רק כדי לבער את הרע מתוכם וללא כל טינה אישית [רמב"ן, אור החיים, ספורנו, הטור הארוך, ביאור יש"ר, העמק דבר].
הגישה השנייה רואה במשפט זה השלמה הלכתית. הכתוב בא ללמד שמעבר לרגמיה עצמה, בני ישראל קיימו את כל שאר הדינים והפרטים הנהוגים בהוצאה להורג בסקילה שלא הוזכרו במפורש בפסוק זה, כגון סמיכת הידיים על ראש הנידון, דחייתו ממקום גבוה, תליית גופתו לאחר המיתה, והקפדה שלא להלין את נבלתו על העץ [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, פענח רזא, חזקוני].
הגישה השלישית מתייחסת למשמעות ההיסטורית של האירוע. יש הסבורים כי הכתוב מציין שמאותו יום והלאה, בני ישראל קיבלו על עצמם ליישם את משפט המקלל והחובל כהוראה לדורות [אבן עזרא, חזקוני, שטיינזלץ, בכור שור], אם כי יש מי שחולק וסבור שהפסוק מתייחס אך ורק למעשה הנקודתי של אותו היום ולא לעתיד [רמב"ן, הטור הארוך].