ציון המקום הגיאוגרפי שבו ניתן הציווי חורג מן השגרה של ספר ויקרא, שעוסק ברובו בדינים שנמסרו באוהל מועד. אזכורו של ההר פותח את הציווי על מצוות השמיטה והיובל, ומעורר את השאלה המרכזית שנידונה לאורך הדורות: מה עניין שמיטה אצל הר סיני, ומדוע הודגש דווקא כאן שהדברים נאמרו בְּהַר סִינַי?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, ספרא, ספורנו, מלבי"ם ועוד] היא שאזכור ההר משמש כבניין אב וכלל פרשני לכל התורה כולה. מצוות השמיטה הוזכרה כבר באופן כללי בספר שמות (פרשת משפטים), אך כאן התורה מפרטת את כל דיניה ודקדוקיה. הציון שהדברים נאמרו בסיני בא ללמד שכשם ששמיטה נאמרה על כללותיה, פרטותיה ודקדוקיה מסיני, כך כל מצוות התורה נמסרו למשה בסיני לפרטי פרטים, ואין מדובר בציוויים שהתפתחו או נוספו מאוחר יותר. [רש"ר הירש] מוסיף נדבך הקשרי לכך: הפרשה הקודמת עסקה במקלל, שם נדרש משה לשאול את ה' מהו הדין הספציפי. כדי שלא נטעה לחשוב שהמצוות ניתנו בסיני רק ככללים כלליים והפרטים התבררו רק כשהתעורר צורך מעשי, התורה מדגישה שאפילו מצוות השמיטה – מצווה שלא תיושם אלא בעוד שנים רבות עם הכניסה לארץ – נמסרה כבר בסיני על כל פרטיה המדויקים.
שאלת מיקומה של הפרשה מעוררת מחלוקת. אם המצווה ניתנה בסיני, מדוע היא נכתבה כאן, בספר ויקרא, העוסק בתורת כוהנים ובדיני אוהל מועד? [רשב"ם] נוקט בגישה כרונולוגית פשוטה, ומסביר שהדברים אכן נאמרו לפני שהוקם אוהל מועד. לעומתו, [אבן עזרא והטור] מסבירים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. הפרשה מוקמה כאן מבחינה רעיונית כדי לחבר את התנאים לקיום בארץ (שמיטה) אל פרשת הברכות והקללות שתבוא מיד אחריה, המזהירה כי חילול השמיטה יוביל לגלות.
[רמב"ן ואברבנאל] מציעים מהלך היסטורי: משה קיבל את הדינים הללו בארבעים הימים הראשונים בהר סיני. לאחר חטא העגל, הקמת המשכן וחנוכתו, לימד משה תחילה את דיני הקורבנות והטהרה מתוך אוהל מועד. רק לאחר מכן חזר ולימד את מצוות השמיטה שקיבל קודם לכן, ובכך חידש את הברית עם העם. מנגד, [דעת זקנים, בכור שור ופענח רזא] מסבירים את המיקום מסיבה פרקטית: שנת היובל דורשת תקיעת שופר, ודיני הערכים (הקדשות) הנידונים כאן קשורים ישירות לעבודת הכוהנים. לכן הפרשה שובצה בספר ויקרא, אך התורה הדגישה בְּהַר סִינַי כדי שלא נטעה לחשוב שציוויים אלו נאמרו באוהל מועד כשאר הספר.
מעבר לשאלות המבנה, הפרשנים מוצאים באזכור ההר משמעות אמונית ומוסרית עמוקה. [אור החיים] מבאר שהציון בְּהַר סִינַי בא להדגיש שמתנת הארץ תלויה לחלוטין בקבלת התורה שניתנה בהר זה; לפני מתן תורה היה דינם של ישראל כגויים, ורק לאחריו יכלו לקבל את הארץ כמתנה מאת ה'. [כלי יקר] מוצא הקבלה מספרית ורוחנית: כשם שספירת ארבעים ותשעה ימי העומר מובילה לגילוי שכינה וחירות בהר סיני, כך ספירת ארבעים ותשע שנים מובילה לשנת היובל, המעניקה דרור וחירות לארץ וליושביה, ומכילה בתוכה את קדושת סיני.
[רבנו בחיי, שפתי כהן ופרדס יוסף] מציינים שהר סיני נבחר למתן תורה בזכות היותו הנמוך שבהרים, סמל לענווה. מצוות השמיטה, שבה אדם נדרש להפקיר את רכושו ולהכיר באפסות בעלותו, דורשת שפלות רוח דומה, שכן התורה והשכינה שורות רק על הענווים. לבסוף, [פני דוד ואלשיך] מטעימים שמצוות השמיטה באה לעקור את תחושת הבעלות של האדם, להשריש ביטחון מוחלט בה' שהוא הבעלים האמיתי של הארץ, ולשחרר את העם מטרדות המסחר והחקלאות כדי שיוכלו להתפנות ללימוד התורה. יתרה מכך, הדגשת מתן הארץ מאת ה' נועדה להסיר כל פתחון פה מצד אומות העולם, שכן בעל הבית האמיתי של העולם הוא שהחליט להעניק אותה לישראל.