שחרורו של עם ישראל ממצרים יצר מציאות רוחנית ומשפטית חדשה, שבה זהותו הבסיסית של כל אדם היא עבד לה'. בעלותו המוחלטת של ה' על האדם מעניקה לו, באופן פרדוקסלי, חירות עמוקה ומונעת כל אפשרות של שעבוד מוחלט לבני אדם.
המילים כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם מבססות את זכותו של ה' על העם. ה' קנה את בני ישראל והוציא אותם מבית העבדים באמצעות ניסים ונפלאות, ומתוך הטובה הגדולה הזו הם שייכים לו ומיועדים לשמור את התורה והמצוות תחת השגחתו הישירה [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור יש"ר, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששטר הקניין של ה', שנחתם ביציאת מצרים, קודם לכל שטר קניין אנושי ("שטרי קודם"). לפיכך, כאשר אדם מישראל נמכר לעבד, קניינו של האדון האנושי אינו יכול לחול באופן מוחלט, שכן העבד כבר שייך לאדון אחר – ה' [רש"י, מזרחי, תורה תמימה]. מכירה מוחלטת לאדם אחר משמעותה הסרת עול המלכות של ה', ולכן ה' הוציא את ישראל ממצרים כדי שלא יהיו "עבדים לעבדים" אלא יעבדו אותו בלבד [רלב"ג, שפתי כהן].
יש שמסבירים כי שעבוד זה לה' הוא למעשה מקור החירות, שכן הכניסה לעבודת ה' שוללת ומבטלת כל שעבוד אחר [רש"ר הירש]. תפיסה זו חורגת מגבולות העבדות הפיזית ומלמדת שגם בחיי המעשה, על האדם להיזהר שלא להשתעבד באופן מוחלט לעבודתו החומרית בימי החול, ולזכור שייעודו האמיתי הוא עבודת ה' [חומש קה"ת].
אם שטר הקניין של ה' מבטל קניין אנושי, עולה השאלה מדוע התורה מאפשרת כלל מכירת עבד עברי. התשובה לכך היא שמכירה זו נועדה לשמש כפרה על חטא הגניבה, או כעונש לאדם שניסה לפרוק מעליו את עולו של ה'. עם זאת, קציבת הזמן לשש שנים נועדה להזכיר לאדם שאינו יכול להפקיע את עצמו מרשות ה', כשם שבסוף ימיו נשמתו שבה בהכרח לבוראה [משכיל לדוד]. יתרה מכך, עצם היותו של האדם עבד של ה' מהווה את המקור ההלכתי לזכותו של פועל לחזור בו מעבודתו באמצע היום, שכן הוא אינו עבד לאדם אחר [אדרת אליהו].
ההוראה לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד מתפרשת בשני רבדים עיקריים: אופן המכירה ומשך הזמן שלה.
הפרשנים מסכימים כי הכתוב אוסר למכור אדם מישראל בביזיון ובאופן הפומבי שבו נוהגים למכור עבדים רגילים או שבויים. חל איסור להעמיד את העבד העברי למכירה בסמטה ציבורית, להכריז עליו בשוק, או להעמידו על "אבן הלקח" שהיא מקום פומבי מיוחד ששימש למכירת עבדים [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג, רש"ר הירש, אדרת אליהו, הופמן].
ברובד הנוסף, האיסור קובע כי העבד העברי לא ימכר לצמיתות ולעבדות מוחלטת. כשם שהארץ אינה נמכרת לצמיתות משום שהיא של ה', כך גם בני ישראל, שמעמדם מרומם. יש לנהוג בעבד כבפועל שכיר או כתושב עד שנת היובל, ולא להעבידו בבזיון [ספורנו, העמק דבר, שטיינזלץ, ביאור יש"ר].
לצד זאת, יש מן הפרשנים שרואים במילים אלו לא רק הנחיה לאופן המכירה, אלא את המקור ההלכתי הישיר לאיסור "גונב איש" שהיא אזהרה חמורה מפני חטיפת אדם מישראל ומכירתו [תורה תמימה, מלבי"ם].