הפסוק עוסק באופן שבו עבד עברי פודה את עצמו לפני שנת היובל. התשלום עבור השחרור מחושב באופן יחסי על פי הזמן שנותר עד היובל, תוך קיזוז השנים שכבר עבד, וההפרש הוא הסכום שעליו לשלם כדי להשתחרר [ביאור שטיינזלץ]. על פי הפשט, העבד או גואלו נדרשים לשלם על השנים הנותרות, בין אם נותר זמן רב ובין אם נותר זמן מועט [בכור שור].
התורה מדגישה את המקרה של וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים כדי למנוע טענה אפשרית מצד האדון שיסרב לשחרור. האדון עלול לטעון כי העבד כבר עבד אצלו את שנות בחרותו הטובות והחזקות, ועתה כשנותרו רק שנים מעטות והעבד הזדקן, שווי עבודתו העתידית זעום ולא ניתן לחשב את הפדיון על בסיס ממוצע שווה של כלל השנים. כדי לשלול טענה זו נכתב וְחִשַּׁב לוֹ, כלומר על הגואל פשוט לחשב את השנים המעטות שנותרו ולשלם עבורן, והאדון חייב לקבל את כסף הגאולה [ביאור יש"ר].
לצד רובד הפשט, גישה מרכזית בקרב הפרשנים מצביעה על כך שהפסוק טומן בחובו הלכה כלכלית הנוגעת למקרה שבו ערך העבד השתנה וירד. אם במהלך שנות עבודתו העבד חלה או שכוחו תש, וערכו הנוכחי בשוק פחת ביחס לשוויו המקורי בעת הקנייה [בכור שור], התורה קובעת שהחישוב ייעשה לטובת העבד.
הדיוק במילים כְּפִי שָׁנָיו – ולא "כפי השנים" – מלמד שהחישוב לא נעשה לפי מחיר הקנייה המקורי והשנים הסתמיות, אלא באופן אישי לפי שוויו של העבד כעת [רלב"ג]. כלומר, אומדים כמה העבד מסוגל להרוויח במצבו הנוכחי עד שנת היובל [בכור שור]. במצב כזה, אם שווי העבודה שהעבד כבר ביצע בפועל עולה על החלק היחסי של מחיר המכירה, מפחיתים את סכום הפדיון בהתאם לערכו הנמוך העכשווי [ספורנו, תורה תמימה]. דין זה, שנועד להקל על העבד בגאולתו, נלמד בגזירה שווה וחל באותה מידה גם על עבד עברי שנמכר לאדון יהודי [תורה תמימה].