שנת השמיטה מגיעה להזכיר לאדם כי הארץ שייכת לה', וכי כולנו גרים ותושבים עמו. בשנה זו מתבטלת הגאווה האנושית על העושר והרכוש, וישנו שוויון מוחלט בפני הבורא בין העשיר והעני, הגר והאזרח, ואף בין בני האדם לבעלי החיים [שד"ל].
הכתוב מחלק את בעלי החיים לשני סוגים: וְלִבְהֶמְתְּךָ, שהן בהמות הבית שפרנסתן ומזונותיהן מוטלים על האדם, וְלַחַיָּה, שהן חיות הבר ועופות השמים שאינם ברשות האדם ומוצאים את תזונתם מן ההפקר [אבן עזרא, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מעלים תמיהה על עצם אזכור הבהמה בפסוק: הרי אם התורה מתירה לחיית השדה לאכול מפירות השביעית, קל וחומר שהיא תתיר זאת לבהמת האדם שמזונותיה עליו. התירוץ לכך הוא שהכתוב מבקש להקיש ולהשוות בין הבהמה לחיה כדי ללמדנו את הלכות "ביעור שביעית". ההוראה היא: כל זמן שחיית הבר מוצאת אוכל בשדה, מותר לך להאכיל את בהמתך מן הפירות שאספת לתוך ביתך. אך ברגע שבו "כלה לחיה מן השדה" – כלומר, אותו מין של פרי נגמר במקום הגידול הטבעי שלו – חובה עליך לכלות ולבער את הפירות הללו גם מתוך ביתך [רש"י, מזרחי, בכור שור, ברטנורא, גור אריה]. במילה "כלה" הראשונה הכוונה היא שהפרי נגמר בשדה, ובשנייה זוהי לשון ציווי לאדם: כלה את מזון הבהמה מביתך [דברי דוד, תורה תמימה].
מהות ה"ביעור" שנויה במחלוקת יסודית. הגישה המרכזית [רמב"ן, רש"י, רד"צ הופמן] קובעת שאין הכוונה להשמדת הפירות או לאיסור אכילתם, אלא להוצאתם מרשות היחיד והפקרתם ברחוב לכל דורש, עשיר ועני כאחד. לעומת זאת, ישנה דעה [רמב"ם, מובא ברמב"ן ובמזרחי] הסוברת כי לאחר זמן הביעור הפירות אסורים לחלוטין באכילה ובהנאה, וחובה לשרוף אותם, לזרותם לרוח או להשליכם לים.
הציווי אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ בא ללמד שאין להוציא את פירות השביעית מארץ ישראל לחוץ לארץ, שכן חובת הביעור חלה ומתקיימת דווקא בגבולות הארץ [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
המילים תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל טומנות בחובן מספר הלכות הנוגעות לאופן השימוש בפירות. המילה תִּהְיֶה מרחיבה את ההיתר ומלמדת שפירות השביעית מותרים לא רק לאכילה אלא גם להדלקת הנר ולצביעה [תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם]. עם זאת, אם אדם צבע בגד בקליפות של פירות שביעית, ולאחר מכן הגיע זמן הביעור – איסור ההנאה חל גם על הבגד עצמו [תורה תמימה].
כמו כן, הצירוף כָל תְּבוּאָתָהּ רומז לכך שיש להמתין עד שהפירות יגיעו לעונת הבישול שלהם לפני שמכניסים אותם הביתה, כדי שלא להפסיד ולאבד פירות שביעית בטרם עת. מותר לאכול מהם אכילת ארעי מועטת בשדה כשהם פגים וקטנים, אך לא לאספם לבית [תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם].
לבסוף, המילה לֶאֱכֹל מדגישה שני סייגים: ראשית, השימוש המותר הוא לאכילה בלבד ולא למטרות רפואיות כגון הכנת רטיות (מלוגמא) או תרופות [תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם]. שנית, ההיתר לבעלי החיים לאכול מוגדר כפעולה עצמאית מן ההפקר. אסור לאדם לקחת בידיים מאכל הראוי לבני אדם ולהאכיל בו את בהמתו, שכן יש בכך משום הפסד פירות שביעית, אלא עליו להניח לבהמה לאכול בעצמה מן התבואה המופקרת [העמק דבר, רלב"ג].