התורה מבססת מנגנון כלכלי-חברתי שנועד להבטיח כי נחלות קרקע ישובו בסופו של דבר לבעליהן המקוריים, מתוך תפיסה עמוקה כי ה' הוא אדון הארץ והאדם הוא רק תושב בה [רד"צ הופמן]. דין זה עוסק באדם שמכר את שדהו, וכעת מבקש לגאול אותו מיד הקונה טרם שנת היובל.
תחילה קובע הכתוב וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ, כלומר, אם אין למוכר כמות מספקת של אמצעים כדי להחזיר לקונה את דמי המקח [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. הפרשנים מדייקים מפסוק זה מספר תנאים הכרחיים לגאולת הקרקע: ראשית, על המוכר להביא את הכסף מתוך אמצעיו שלו, ואין הוא רשאי ללוות כסף מאחרים או למכור נכסים אחרים לשם כך [רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו]. שנית, המילה דֵּי מלמדת שאין אפשרות לגאול את השדה לחצאין או בתשלומים חלקיים; על המוכר להביא את מלוא הסכום בבת אחת [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, אדרת אליהו, גור אריה]. דינים אלו חלים לא רק על המוכר עצמו, אלא גם על קרוב משפחה המבקש לפדות את השדה עבורו [מלבי"ם, אדרת אליהו].
במידה ואין ביכולתו לגאול, ממשיך הכתוב: וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ. המילה מִמְכָּרוֹ מתייחסת לנכס עצמו או לתבואתו [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. באשר לזכויות הקונה בקרקע בתקופת הביניים, קיימת מחלוקת: יש הסבורים כי השדה נמצא ברשותו המלאה של הקונה, והוא רשאי לנהוג בו כבעלים לכל דבר, לרבות חפירת בורות ומערות [העמק דבר]. לעומת זאת, יש הטוענים כי מאחר שהשדה עתיד לשוב לבעליו, נאסר על הקונה לערוך בו שינויים בלתי הפיכים בגוף הקרקע, ועליו להחזירו כפי שהוא [תורה תמימה]. בנוסף, הניסוח "ביד הקונה אותו" ממעט מצב שבו המוכר הקדיש את שדהו (לבית המקדש); במקרה כזה, אם השדה לא נפדה, הוא אינו חוזר לבעליו ביובל אלא נותר חלוט [מלבי"ם, אדרת אליהו].
התחנה הסופית של המכר היא עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל. רוב הפרשנים מסכימים כי השדה אינו נשאר בידי הקונה בתוך שנת היובל עצמה, אלא משתחרר מיד בתחילתה, בראש השנה. זאת בניגוד לשמיטת כספים, אשר משמטת את החובות רק בסופה של השנה השביעית [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
כאשר מגיע מועד זה, נאמר וְיָצָא בַּיֹּבֵל. הנכס יוצא מרשות הקונה באופן אוטומטי וללא צורך בקנייה מחודשת או בתשלום [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. השדה יוצא בחזרה לבעליו המקוריים גם אם הקונה הספיק להקדיש אותו, שכן אדם אינו יכול להקדיש לצמיתות דבר שאינו שלו [תורה תמימה, מלבי"ם], ואף אם השדה נגאל בינתיים על ידי קרוב משפחה, הוא יוצא מיד הגואל ושב למוכר [אדרת אליהו]. אם הקונה השביח את השדה ובנה בו, המוכר אכן מחויב לשלם על ההשבחה, אך הוא אינו חייב לשלם זאת במזומן כתנאי לעצם קבלת השדה, אלא החוב הופך למלווה רגיל [רלב"ג, העמק דבר]. ברובד הרעיוני, היציאה המוחלטת ביובל מסמלת את קץ הגלות, שיגיע בעתו ובזמנו הקבוע מראש, ללא תלות במצבם הרוחני של ישראל [אור החיים].
לבסוף קובע הכתוב: וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ – הנחלה חוזרת לבעליה המקוריים. דין זה נוהג רק בתקופות היסטוריות שבהן דיני היובל חלים באופן כללי בארץ [תורה תמימה]. חזרת האחוזה כוללת גם קרקעות סלעיות שאינן ראויות לזריעה, אך היא אינה כוללת אילנות שנמכרו בנפרד, שכן הם אינם נחשבים "אחוזה" [תורה תמימה, רלב"ג]. כמו כן, הדין חל בשווה על כולם, ומרבה גם אישה שהיא בעלת נחלה, ששדה חוזר אליה ביובל בדיוק כמו לאיש [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].