יהודי שנמכר לעבדות לנכרי נמצא במציאות מורכבת, אך התורה מבטיחה שאינו נעזב לעולם. גם כאשר כל מסלולי הפדיון הרגילים נכשלים ואין מושיע, קיים מועד סופי ומוחלט לשחרורו ולשיקום התא המשפחתי שלו.
המילה בְּאֵלֶּה מתייחסת לדרכי הגאולה האפשריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לגאולה על ידי קרובי המשפחה שהוזכרו קודם לכן, או על ידי תשלום כספי עבור השנים שנותרו עד ליובל. מעבר לפשט, הפרשנים לומדים ממילה זו שתי הלכות מרכזיות לגבי אופי השעבוד: ראשית, עבד זה נגאל רק בדרכים אלו או ביובל, אך אינו משתחרר אוטומטית לאחר שש שנים כמו עבד עברי שנמכר לישראל [רש"י, תורה תמימה, בכור שור, חזקוני, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. שנית, כאשר הוא נפדה על ידי קרוביו או על ידי אנשים אחרים, הוא יוצא לחירות מוחלטת ואינו הופך להיות עבד של פודו [רבנו בחיי, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
כאשר מגיעה שְׁנַת הַיֹּבֵל, העבד יוצא לחופשי ללא כל צורך בתשלום כספי [רלב"ג]. הלכה זו שופכת אור על היחס המשפטי כלפי האדון הנכרי. התורה מדגישה שאפילו אם הנכרי נמצא תחת שלטון ישראל, יש להמתין ליובל וחל איסור חמור לגזול את הנכרי, לקחת את העבד בכוח או להטעות אותו בחשבון הפדיון [רבנו בחיי, מלבי"ם, אדרת אליהו]. מנגד, יש הסבורים כי הפסוק מדבר דווקא על מצב שבו הנכרים אינם תחת שלטוננו, ולכן על היהודי מוטלת החובה לסכם את תנאי השחרור הללו מראש כדי שהאדון יקבל ויכבד אותם [ברכת אשר].
התוספת הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ מעוררת דיון מרתק לגבי מעמד משפחת העבד. גישה אחת מסבירה שהאדון הנכרי מחויב לזון ולפרנס את בניו של העבד לאורך כל תקופת השעבוד [רש"י, רלב"ג, רד"צ הופמן]. אולם, פרשנים אחרים חולקים על כך ומציינים כי לא ייתכן שנכרי יהיה מחויב במצוות פנימיות מעין אלו. לשיטתם, יציאת האב היא שגורמת אוטומטית לחירותם של הבנים כדי להגן עליהם רוחנית. כל עוד האב היה שם, הוא השגיח עליהם שלא יאכלו מאכלים אסורים ולא ילמדו מחוקות הגוי, אך ברגע שהוא עוזב, חובה להוציא גם אותם כדי שלא ייכשלו בבית הנכרי ללא השגחתו [בכור שור, חזקוני, העמק דבר].
ברובד סמלי ולאומי, הפסוק נדרש על גלות עם ישראל. אם ישראל לא ייגאלו בזכות קיום המצוות, ה׳ לא יניח אותם בגלות לנצח. הם ייצאו ב"שנת היובל", שהיא סמל ליום שבו יתקע ה׳ בשופר הגדול של הגאולה העתידית, ואז ישובו ה׳ ובני ישראל עמו יחדיו [דעת זקנים].