הפסוק עוסק בדינו של עברי שנמכר לעבד לגר תושב או לנוכרי, ומגדיר את מעמדו המשפטי ואת אחריות הקהילה היהודית כלפיו. התורה קובעת כי אין להתייחס אליו כאל רכוש מוחלט, אלא כאל אדם חופשי המושכר לעבודה.
כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ
הפרשנים מסכימים כי מעמדו של העבד צריך להיות כשל פועל שכיר. משמעות הדבר היא שאין לאדון בעלות מוחלטת על גופו [רלב"ג], ועליו להשוות את תנאי המחיה של העבד לאלו שלו, כולל במאכל ובמשתה [מלבי"ם, אדרת אליהו]. כפילות המילים נועדה להדגיש את חובת בית הדין לאכוף דין זה [שד"ל]. בנוסף, מעמדו כשכיר מאפשר לו להשתחרר או להיפדות גם באמצע השנה [העמק דבר]. מתוך הניסוח נלמדת גם הלכה ממונית כללית בדיני עבודה, לפיה תשלום שכר עבודה אינו מחויב על פי דין אלא רק בסיום תקופת השכירות [תורה תמימה, אדרת אליהו].
לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ
התורה מזהירה מפני העבדת הישראלי בעבודה בְּפֶרֶךְ, המוגדרת כמלאכה שנועדה לענות את הגוף ולשבור את הרוח, כגון מתן משימות שאין בהן צורך אמיתי או עבודה ללא קצבת זמן המונעת מנוחה [רלב"ג, שפתי חכמים]. אזהרה זו מופנית לא רק כלפי האדון הנוכרי [דעת זקנים], אלא בעיקר כלפי הקהילה היהודית והרואה מהצד: חובה עלינו שלא להפקיר את הישראלי ולא לאפשר לנוכרי לרדות בו באכזריות [אבן עזרא, גור אריה].
לְעֵינֶיךָ
המילה חותמת את הפסוק ומגדירה את גבולות ההתערבות של החברה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילה זו נועדה לצמצם את חובת הפיקוח. חובת המחאה וההצלה חלה רק כאשר ההתעללות נעשית בגלוי וניתן לראות בוודאות כי מדובר בעבודת פרך שאין בה צורך [רש"י, משכיל לדוד, שפתי חכמים]. עם זאת, אין שום חובה לבלוש אחר האדון או להיכנס לביתו כדי לחקור כיצד הוא נוהג בעבדו בסתר [תורה תמימה, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
יש מי שרואה בהגבלה זו ביטוי מוסרי עמוק של התורה, המכבדת את צנעת הפרט ומונעת חדירה לבתים פרטיים במסווה של עשיית משפט, אפילו כאשר מדובר באדון נוכרי ובידיים יהודיות חזקות [אם למקרא]. ההדגשה על מה שגלוי לעין נובעת גם מכך שהנוכרי אינו כפוף מרצונו לדיני התורה, וייתכן שבסתר לא ינהג כראוי, ולכן האחריות החברתית מוגבלת למה שנעשה בפרהסיא [ביאור שטיינזלץ].