ויקרא, פרק כ״ה, פסוק נ״ג

עברי הנמכר לנוכרי אינו נחשב לרכוש מוחלט, אלא כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ, כפועל הזכאי לתנאי מחיה שווים לאלו של מעסיקו ויכול להשתחרר גם באמצע שנת עבודתו. על בית הדין לאכוף מעמד זה, שממנו אף נלמד הכלל הממוני כי שכר עבודה משולם רק בסיום תקופת השכירות. התורה מטילה על הקהילה היהודית את האחריות לוודא שהאדון לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ, כלומר לא יעביד את הישראלי במלאכות חסרות תכלית או ללא קצבת זמן שנועדו לענות את גופו ולשבור את רוחו. עם זאת, חובת ההתערבות וההצלה חלה רק כאשר ההתעללות גלויה לְעֵינֶיךָ, ואין דרישה לבלוש אחר האדון בביתו הפרטי מתוך כבוד לצנעת הפרט והגבלת האחריות החברתית למעשים הנעשים בפרהסיה בלבד.