תארו לעצמכם אדם שנאלץ ללכת לעבוד אצל אדון שאינו שומר תורה ומצוות. מי דואג לו ומוודא שמתנהגים אליו יפה? התורה מלמדת אותנו שהאדם הזה הוא ממש לא רכוש של האדון שלו. התורה קובעת שהוא כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ, כלומר, הוא נחשב כמו פועל רגיל שעובד ומקבל שכר. משום כך, האדון חייב לדאוג לו לתנאים טובים, ולתת לו אוכל ושתייה בדיוק כמו שהוא נותן לעצמו.
בנוסף, התורה פונה אל הקהילה כולה ומזהירה לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ. הכוונה היא שאסור להעביד אותו בעבודות קשות שנועדו רק כדי לשבור ולעייף אותו, כמו למשל לתת לו משימות שאין בהן שום צורך אמיתי, או להכריח אותו לעבוד בלי שום הפסקת מנוחה. התפקיד שלנו בתור חברה הוא לשים לב, לשמור עליו, ולא לאפשר לאדון להתאכזר אליו.
אבל עד איפה האחריות שלנו מגיעה? האם אנחנו צריכים לעקוב אחרי האדון כל הזמן? התורה מסיימת את ההוראה הזו במילה לְעֵינֶיךָ. המילה הזו באה ללמד אותנו שאנחנו צריכים להתערב ולעזור רק אם אנחנו רואים את ההתנהגות הלא טובה בחוץ, כשהיא קורית ממש מול העיניים שלנו. התורה מכבדת את הפרטיות של כל אדם, ולכן היא לא מבקשת מאיתנו להיות בלשים או להיכנס לאנשים לתוך הבית כדי לבדוק מה הם עושים בסתר. האחריות שלנו לעזור היא רק על מה שגלוי וקורה מולנו.