שנת השמיטה מפקיעה מבעל השדה את בעלותו הפרטית, ויוצרת שוויון חברתי מוחלט. התורה מבהירה כי למרות האיסור לעבד את האדמה, הפירות שהיא מצמיחה מעצמה מותרים בהנאה, אך תחת הגבלות המזכירות לאדם כי הארץ שייכת לה', וכי בשנה זו עליו לסגת מגאוות הרכוש ולעמוד כשווה בין שווים לצד העני ואף לצד חיות השדה [רש"ר הירש, ביאור יש"ר, רלב"ג].
המילים שַׁבַּת הָאָרֶץ מתייחסות ליבול שהאדמה מוציאה מעצמה בזמן מנוחתה [אבן עזרא, חזקוני]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו טומנות בחובן תנאי: מותר לאכול רק מן "השבות", כלומר מגידולי שדה שהופקר כראוי, אך חל איסור לאכול מן "השמור" – שדה שבעליו שמר עליו או עבד אותו בניגוד להלכה.
המילה לָכֶם פונה לכלל הציבור, עניים ועשירים, כוהנים וישראלים כאחד, ומדגישה כי הפירות שייכים לכולם בשווה ואין לאיש זכות יתר בהם [אור החיים, רד"צ הופמן]. עם זאת, היתר השימוש מוגבל למטרת לְאָכְלָה. הפרשנים מסכימים כי מושג זה כולל כל הנאה שבה השימוש והכילוי של המוצר באים כאחד, כגון אכילה, שתייה, סיכה, צביעה והדלקת נר. מנגד, מילה זו משמשת מקור לשורת איסורים: התורה אוסרת להשתמש בפירות שביעית למטרות מסחר, אסור להשחיתם, אין לעשות בהם שימוש רפואי כגון תחבושות (מלוגמא), ואין מביאים מהם מנחות ונסכים למזבח. כמו כן, נאסר שימוש שבו ההנאה מגיעה רק לאחר כילוי הדבר, כגון הסקה בעצים שנישרפו והפכו לגחלים, או שריית פשתן וכביסה ביין [תורה תמימה, רש"ר הירש, רלב"ג, בכור שור, צפנת פענח, אדרת אליהו].
הפירוט לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ נועד למנוע הבנה שגויה. מכיוון שבספר שמות נאמר על השמיטה "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ", ניתן היה לחשוב שהפירות מותרים לעניים בלבד ואסורים על העשירים. לכן התורה מדגישה "לך" – כדי ללמד שגם הבעלים העשיר רשאי לאכול [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים, תורה תמימה]. כדי ליישב את הסתירה לכאורה בין ההיתר לעשירים כאן לבין ייעוד הפירות לעניים בספר שמות, מסבירים הפרשנים כי ישנו חילוק של זמן. כל עוד הפירות מצויים בשפע בשדה (קודם זמן ה"ביעור"), הכל רשאים לאכול. אולם, כאשר הפירות כלים מן השדה, חובה להפקיר את מה שנאסף בבית, ומאותו שלב הפירות מיועדים לעניים בלבד [ריב"א, מלבי"ם].
אזכור העבדים והשפחות מיד לאחר הבעלים, מלמד על שוויון מעמדי מוחלט במזון. בשנה זו אין הבעלים רשאי להאכיל את עבדיו במזון נחות או בפסולת כפי שנהוג בשאר השנים, אלא כולם אוכלים מאותו השולחן ונהנים מן ההפקר כאנשים חופשיים [העמק דבר, ביאור יש"ר].
התורה מרחיבה את מעגל הזכאים ומציינת וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר כאן בגויים, כגון פועלים זרים או תושבים שאינם יהודים, ואפילו אורחים מזדמנים (אכסניא) השוהים בבית הישראלי. הכתוב מתיר לבעל הבית לכלכלם מפירות השביעית יחד עם בני משפחתו, אך נאסר עליו למכור להם את הפירות או להשתמש בהם כדי לשלם את חובו לפועל שכיר [רש"י, שד"ל, משכיל לדוד, מלבי"ם, רלב"ג]. אגב, המילה "ולשכירך" נכתבת ברוב נוסחאות המקרא המדויקות בכתיב מלא, עם האות יו"ד [מנחת שי].