שנת היובל מביאה עמה איפוס חברתי ורוחני עמוק, והפסוק מציג את הרגע הדרמטי שבו קול שופר לאומי מכריז על שחרור עבדים והשבת קרקעות לבעליהן המקוריים.
לגבי משמעות המילים וְהַעֲבַרְתָּ וכן תַּעֲבִירוּ, רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה להעברה פיזית של השופר מיד ליד, אלא להעברת הקול וללשון הכרזה, בדומה לקול העובר ומתפשט במחנה (רש"י, בכור שור, ביאור יש"ר, תורה תמימה). קול זה צריך להישמע ולהתפשט בכל המסילות והגבולות (חזקוני, אבן עזרא). התורה מדגישה כי יש להשתמש דווקא בשופר טבעי ולא בחצוצרות, וכי על התקיעה להיעשות בדרך הרגילה ולא כשהשופר הפוך (תורה תמימה). באשר לצירוף שׁוֹפַר תְּרוּעָה, הכתב והקבלה מציע שני רעיונות המשלימים זה את זה: האחד מלשון שבירה, שכן השופר שובר את כבלי העבדות ומכריז על חירות. השני מלשון רעות וחברה, שכן שנת היובל היא שנת שמחה שבה בטלים המעמדות, ועשירים ועניים כאחד מתענגים יחד בחברת מרעים. ואכן, פרשנים נוספים מדגישים כי בניגוד לתרועות מלחמה וחרדה, שופר זה נועד לעורר שמחה וחירות (ספורנו, מלבי"ם).
הפסוק מציין כפילות זמנים: בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ וכן בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. הפרשנים מבארים כי כפילות זו אינה מקרית. ברמה הרעיונית, ישנו קשר הדוק בין מהות היובל למהות יום הכיפורים. שניהם עוסקים בחזרה למצב הראשוני והטהור: יום הכיפורים מטהר את האדם ומחזיר את נשמתו לחזקתה הראשונה, והיובל מחזיר את האנשים והשדות למעמדם החופשי המקורי (גור אריה, שפתי חכמים). הליך השחרור מתחיל למעשה כבר בראש השנה, אז העבדים פוסקים ממלאכתם וחוגגים, אך השחרור המשפטי והסופי יוצא לפועל רק עם תקיעת השופר הפומבית ביום הכיפורים (רש"ר הירש, חתם סופר). הציון בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ נועד להדגיש שהתקיעה צריכה להתבצע בעצומו של היום ממש, ולא בשעות התוספת של תחילת הצום ביום התשיעי (משכיל לדוד), והמילה בְּיוֹם באה ללמד שהמצווה נוהגת ביום ולא בלילה (תורה תמימה, אדרת אליהו).
יישום המצווה מורכב משני שלבים: תחילה החובה מוטלת על בית הדין הגדול לתקוע ולהכריז על השמיטה והחירות, ולאחר מכן החובה מתפשטת, וכל יחיד ויחיד מצווה לתקוע בעצמו, כפי שנלמד מהמילים בְּכָל אַרְצְכֶם (תורה תמימה, צפנת פענח, רד"צ הופמן, ברכת אשר).
סוגיה מרכזית שנידונה בהרחבה היא מה הדין כאשר יום זה חל בשבת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק בא ללמד הבחנה הלכתית ברורה: תקיעת השופר של שנת היובל ביום הכיפורים דוחה את השבת בכל מקום, בניגוד לתקיעת שופר של ראש השנה שדוחה שבת רק במקום שבו יושב בית הדין (רש"י, ברטנורא, מלבי"ם). מנגד, הרמב"ן מציג גישה שונה, ולפיה תקיעת שופר נחשבת לחכמה ולא למלאכה, ולכן מן התורה היא מותרת בשבת בכל מקרה. האיסור לתקוע בראש השנה שחל בשבת הוא גזירת חכמים מאוחרת שנועדה למנוע טלטול של השופר ברשות הרבים. לפיכך, לדעת הרמב"ן, הפסוק אינו עוסק בהלכות שבת, אלא בא ללמד שביובל מצוות התקיעה שייכת לכל יחיד בכל מקום, ואינה מוגבלת לבית הדין בלבד. גישת ביניים מסבירה כי דווקא משום שביום הכיפורים אין ספק לגבי תאריך החודש, הותר לטלטל את השופר ולהעבירו ממקום למקום גם בשבת, בניגוד לראש השנה שבו חל ספק (העמק דבר).